البحر| הים

יום אחד, לפני כחמש עשרה שנים, זמן לא רב אחרי שהכרנו, פנה אלי בן זוגי ואמר לי: "אנחנו הולכים לאמץ ילד ליום אחד". אמירה מפתיעה מצד אדם סגור ומאופק כמוהו, ובשלב כל כך מוקדם של ההיכרות בינינו. "בסדר," אמרתי, משועשעת ומסוקרנת. הסתבר שפעילים ישראלים לקחו קבוצת ילדים מאחד הכפרים בגדה המערבית ליום כיף מאורגן בחוף הים. ילד אחד, אחמד (שם בדוי), שהיה אז בן ארבע עשרה, ממשפחה שבן זוגי הכיר היטב, לא יכול היה להצטרף לנסיעה  - רק תלמידי בית הספר יכלו להשתתף ואילו הוא נשר מן הלימודים כדי לעזור למשפחתו ברעיית צאנם. כשראה בן זוגי את אכזבתו הגדולה של אחמד, הבטיח לו שאנחנו ניקח אותו לים. וכך עשינו.

בילינו יום נהדר. מזג האוויר היה נעים. כיוון שנסענו במכונית ישראלית ולא עוררנו כל חשד, עברנו את המחסום מן הגדה המערבית לישראל בלי בעיות. ביקרנו בגן החיות בירושלים, שם התלהב אחמד במיוחד מן הדגים, אכלנו לשובע במסעדה ביפו וירדנו לחוף הים. האופק, הבריזה, הרסס המלוח והגלים המתרפקים אל החוף ושוטפים בעדינות את כפות הרגליים, כל אלה פעלו את פעולתם ופוגגו את הביישנות והחשש של אחמד. וכך היינו, פשוט, נער צעיר וזוג מבוגרים, שמבלים בהנאה בחוף הים, בשמש החורפית שכבר נטתה לשקוע. כל כך הרבה פעמים ביליתי כך עם בני (שהוא בערך בן גילו של אחמד) בכל אחד מן המקומות שבהם ביקרנו באותו יום. אחמד ביקר בהם בפעם הראשונה וככל הידוע לי, עד כה היחידה. 

התחיל להיות מאוחר והגיעה השעה לחזור הביתה, אני לביתי שבתל אביב, אחמד ובן זוגי לבתיהם שבדרום. בכיוון הזה, מישראל לגדה המערבית, לא היו אמורים להיות מחסומים. למחרת נודע לי שבדרכם הביתה עצרו אותם חיילים במחסום פתע שהוצב על הכביש, הפרידו ביניהם, חקרו את בן זוגי ואחרי כשעה-שעה וחצי שחררו את שניהם והחרימו את המכונית לחודש.

נזכרתי ביום הזה כשראיתי לאחרונה את "البحر| הים" - סרטם של שי כרמלי פולק (תסריט ובימוי) ובאהר אגברייה (הפקה). במרכז עלילת הסרט עומד ח'אלד (מוחמד ע'זאווי), ילד בן 12 מכפר סמוך לרמאללה. ח'אלד מקבל הזדמנות לראשונה בחייו לנסוע לים במסגרת טיול כיתתי, מאורגן ומצויד באישורי המעבר הנדרשים עבור כל אחד מן הילדים ועבור המורה והנהג המלווים אותם. כשהאוטובוס מגיע למחסום, מתברר שיש בעיה עם אישור המעבר של ח'אלד. חבריו ממשיכים אך הוא נאלץ לחזור הביתה ובהמשך מחליט לצאת לבדו למסע אל הים, מבלי לדעת עברית או את הדרך. אביו (ח'ליפה נאטור), פועל בניין שעובד בישראל בלי אישור עבודה, יוצא לחפש אותו.

הים כמשאת נפש, כמושא של געגוע וכמיהה, מאוד נוכח ומאוד מדובר בקרב פלסטינים בגדה המערבית, מספר שי כרמלי פולק בראיונות איתו לרגל צאת הסרט. שי מספר שהוא מסתובב בשטחים הרבה שנים ופוגש אנשים רבים בכפרים שונים והגעגוע לים עולה בכל מקום. לעתים קרובות, הים הוא במרחק של פחות משעת נסיעה, לפעמים אנשים יכולים לעלות לגג ביתם ולראות משם את הים. אבל הם לא יכולים להגיע אליו, אלא אם כן קיבלו אישור מהשלטונות הישראלים ואישורים כאלה קשים עד בלתי אפשריים להשגה, במיוחד מאז 7 באוקטובר 2023.

נדמה לי שאין פעיל או פעילה ישראלים או בינלאומיים שאין להם לפחות סיפור אחד על ביקור עם פלסטינים בים. והסיפורים האלה, כמו הסיפור שלי על אחמד וסיפור הסרט, דומים וגם שונים, אינספור וריאציות על נושא אחד שמקפל בתוכו את טבעו של הכיבוש – המגבלות הקשות על התנועה הפיזית, על ניהול החיים השוטפים ועל מידה ראויה של חופש בחירה, ולא פחות מאלה, עינויי הנפש, דיכוי הרוח וניפוץ החלומות.

קחו למשל את הסצנה שבה מגיע האוטובוס, עם הילדים וח'אלד ביניהם ועם המורה שמלווה אותם, למחסום. זה המחסום שהציבה ישראל ומאיישת בחיילים (או במאבטחים פרטיים במקומות אחרים). זה המחסום שמפריד בין הילדים הפלסטינים לבין דרך פתוחה אל הים. הילדים, שעד אותו רגע צהלו והשתובבו באוטובוס – משתתקים ונדרכים. החייל, שעולה לאוטובוס וסורק אותו בצעדים גסים, נראה צורם, לא שייך, ומפר באחת את אווירת הטיול השנתי ששררה באוטובוס. החיל מקבל מהמורה רשימה ובה פרטי התלמידים, לבדיקת האישורים, ומודיע למורה שהאישור של ח'אלד בעייתי והוא לא יוכל להמשיך עם כולם. בתערובת מצמיתה של אדנות, שוויון נפש וקוצר רוח הוא לא מספק כל הבהרה או הסבר. המורה, ח'אלד והילדים האחרים וגם אנחנו, הצופים, לא יודעים מה השתבש דווקא באישור הזה. למורה, שמנסה בלא הואיל לדבר אל הגיונו ואל ליבו של החייל, לא נותרת כל ברירה אלא לציית להוראה השרירותית הזאת.

אמנם בתחילת הסרט היה קשה להשתחרר מההיבט הסמלי והמייצג שבכל אחת מהדמויות והסצנות. סבתו של ח'אלד יושבת במטבח, קוטמת בסבלנות עלי גפן שמהם תכין בוודאי את המאכל המסורתי – עלי גפן ממולאים. נשים שח'אלד פוגש בדרכו מאירות לו פנים ומושיטות לו עזרה, והרושם שהלך והצטבר אצלי הוא של הבחנה בין הישראלים הטובים "מהרחוב" לבין הצבא והמשטרה מייצגי המדינה.

אבל ככל שהמשכתי לראות, ככל שהלכה ונפרשה העלילה שהסרט טווה בעדינות וברגישות, הלכתי ונשביתי בסיפור האישי, הפרטי, של ח'אלד, אביו ושאר הדמויות. במהלך נסיעת אוטובוס בדרכו אל הים, מחליף ח'אלד כמה מילים עם נוסעת דוברת ערבית. "מאיפה אתה?" היא שואלת "רמאללה," הוא עונה. "ולאן אתה רוצה להגיע?" היא ממשיכה. "לים," הוא אומר בכל הרכות והנחישות של ילד-גבר. נער צעיר שהמציאות כופה עליו להתבגר טרם זמנו ושלא מוכן להיכנע לתכתיבי המציאות הזאת ומתעקש לעשות את דרכו אל הים. והים הוא המקום שבו אפשר, ולו רק לזמן מה, להיות ילד. לנשום לרווחה ולראות את האופק הפתוח, להתרוצץ בחוף ולשחק בחול ובמים, ולא ברימוני הלם או גז  ריקים שפזורים בשטח כפר מגוריו של ח'אלד, כי הצבא הישראלי משתמש בהם לפיזור הפגנות שבועיות בלתי אלימות של התושבים נגד מדיניות הכיבוש.  

בסופו של דבר, מה שמניע את הדמויות בסרט הן לא עוולות הכיבוש ומוראותיו, אלא יצרים ורגשות אנושיים, בסיסיים ביותר, ובזה עוצמתו. כשריבחי, אביו של ח'אלד, שומע שח'אלד נעלם, הוא יוצא בלי היסוס לחפש אותו, למרות שהוא לא ממש יודע איפה הוא, למרות איומים ממעסיקו שיפטר אותו אם לא ימהר לחזור, ולמרות שאם ייתפס בלא אישור, הוא עלול להיעצר, להישפט ולהישלח למאסר. כמו שאומר אחד מחבריו הפועלים למעסיק, שמוחה על כך שריבחי עוזב עבודה דחופה באמצע היום: "אבל זה הבן שלו" (אפילו לא עם סימן קריאה).

ההכרה באנושיות הזולת, החיבור האנושי, נוכחים בסרט לכל אורכו והיו נוכחים גם בתהליך ההפקה שלו. צוות ההפקה הוא צוות משותף של יהודים ופלסטינים, ובראשם הבמאי (היהודי) שי כרמלי פולק והמפיק (הפלסטיני עם אזרחות ישראלית) באהר אגברייה. השחקנים גם הם, חלקם יהודים וחלקם פלסטינים. בהקרנת הבכורה של הסרט, בפסטיבל הקולנוע ירושלים השנה, אמר שי כרמלי פולק שהעשייה המשותפת של צוות יהודי-פלסטיני והסט הדו-לשוני (ערבית ועברית) ריגשו אותו והם עבורו מקור של תקווה. בראיון איתו אמר: "העבודה המשותפת הייתה חוויה חזקה, שהיום בתקופה כזו קשה עוד יותר לדמיין אותה מתקיימת."

לנוכח המציאות העכשווית, האסונית והמבעיתה, לנוכח ממדי ההרג וההרס והאלימות, כשכל כך הרבה אנשים איבדו את חייהם, את בתיהם, את הגישה לאוכל ולטיפול רפואי, את מקורות ההישרדות שלהם – לנוכח כל אלה, ביקור בחוף הים עשוי להיתפס כמותרות. אבל דווקא הסרט הזה הזכיר לי שזה לא אמור להיות ככה - שמגיע לכל האנשים החיים בין הירדן והים התיכון, היהודים והפלסטינים, לא רק לשרוד אלא לחיות את החיים במלואם, ושתהיה להם דרך פתוחה אל הים.