תשכחו מדמוקרטיה: קטע מתוך הספר "כיבוש מבית" מאת מיכאל ספרד

"תגיד, מיכאל, אין סכנה שאם נגיש את העתירה הזאת יתנקמו בנו?"

החיוך הכריזמטי של חסן (שם בדוי) כבה בהדרגה. ב"תגיד" הוא עוד היה מחויך, ב"יתנקמו בנו" הוא כבר היה רציני.

אנחנו מכירים 20 שנה. כשפגשתי אותו לראשונה, הוא גירד את גיל 30 מלמטה וכבר אז היה האיש הבולט בכפר שלו. המוציא והמביא. מי שמטפל כאשר צרות ניחתות על הקהילה כמו מָן מורעל משמים. אילו היה ישראלי, בטח היה יו"ר ועד עובדים גדול, אם לא חבר כנסת שצמח מהשטח.

כשהיה צריך לקדם את ענייני הכפר בפני קציני המינהל האזרחי, הגוף שמנהל חלק נכבד מחיי היומיום של הפלסטינים בשטחים הכבושים, היה ברור שחסן הוא שיעשה זאת. כשנדרש למנות איש קשר לעורכי דין שייצגו את התושבים, חסן מונה לתפקיד. וכשלכפר הגיעו משלחות של ארגוני סיוע בינלאומיים, היה ברור שחסן הוא שיספר להם את סיפורה של הקהילה. בזכות חדות המחשבה שלו, העברית המשובחת שבפיו והיותו בן למשפחה מרכזית בכפר נשא בתואר הלא ברור "מזכיר מועצת הכפר". בפועל הוא ניהל שם את העניינים.

רגע, אמרתי "כפר"? הפרקליטות התעקשה במשך שנים לכנות את עראב א-רמאדין אל-ג'נובי, המקום שבו חסן נולד, גדל וחי כל חייו, המקום שהוא ביתם של 400 בני אדם - "מקבץ מבנים". ביום נדיב במיוחד - "מתחם". לדרגת "כפר" סירבו להעלותו.

האם העתירה שאני עומד להגיש מסכנת את הכפר? האם השלטונות עלולים להתנקם בתושביו על החוצפה שגילו, על ההליך המשפטי שיזמו? אילו חסן ושכניו היו ישראלים, הייתי אומר לו מיד ובלי לחשוב פעמיים, "מה פתאום?!" אבל הם לא ישראלים.

נזכרתי בנוף שנחשף לפנַי בפעם הראשונה שהגעתי לכפר, במראה שנשקף מהכביש המוביל אל רמאדין, ושאלתי את עצמי כמה מהנוסעים בו בכלל רואים את הדיסוננס של המתרחש משני צדיו. רגע, שוב התבלבלתי. אמרתי שהכביש מוביל לרמאדין? סליחה. הכביש המוביל אל ההתנחלות אלפי מנשה, עם היציאה המאולתרת והמסוכנת אל הדרך הלא סלולה שמתפתלת בין צריפי האיסכורית (בעברית מדוברת: פחונים) ושלדי הבטון העירומים של רמאדין. כשמתקרבים אל הכפר ממערב, אפשר לראות דרך השמשה הקדמית בעת ובעונה אחת את בתי אלפי מנשה שמימין - איכות חיים של גגות אדומים בשורות קשתיות הצופות אל הנוף - ואת השאנטי טאון שהיא רמאדין משמאל – מבנים פזורים על גבעה בהיעדר מוחלט של תכנון ותשתיות. אילו לאפרטהייד הישראלי היתה תמונת פרופיל, היא היתה הנוף של רמאדין ואלפי מנשה.

חסן מזג עוד תה. ישבנו ברחבה המוצלת שבכניסה לביתו ואני החזקתי בטופסי ייפוי הכוח ובתצהירים שהוא בדיוק חתם עליהם לצורך עתירה שעמדנו להגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים. בעתירה דרשנו לחייב את המינהל האזרחי, הגוף שלמרות שמו הוא צבאי ומשמש כממשלה של שלטון הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, לאשר לרמאדין תוכנית מתאר. אף שהכפר קיים עשרות שנים, הרבה לפני שישראל כבשה אותו, אין לו תוכנית מתאר, מה שאומר שפורמלית שום דבר שנבנה בו אינו חוקי. לרבים מהבתים הוצאו צווי הריסה. לכן החיים של כל תושבי רמאדין הם על תנאי.

"אני שואל ברצינות, מיכאל". חסן ראה שאני לא עונה. "בשנים האחרונות לא היו כאן המון הריסות, חוץ מהמסגד, אז רגע לפני שמגישים אני רוצה לדעת מה אתה חושב, האם העתירה הזאת לא עלולה לגרום להם לבצע יותר הריסות?"

האם העתירה שאני עומד להגיש מסכנת את הכפר? האם השלטונות עלולים להתנקם בתושביו על החוצפה שגילו, על ההליך המשפטי שיזמו? אילו חסן ושכניו היו ישראלים, הייתי אומר לו מיד ובלי לחשוב פעמיים, "מה פתאום?!" אבל הם לא ישראלים.

רמאדין הוא שבט בדואי. תושבי הכפר הם פליטים מאזור לקיה שבנגב, שב-1948, עם קום המדינה, נאלצו לברוח אל הגדה המערבית. הם רכשו גבעה דרומית לקלקיליה, שבה הם מתגוררים עד היום. בשנות ה-80 נוסדה לצדם ההתנחלות אלפי מנשה, שהשתלטה על רוב אדמות המרעה שלהם, ובתחילת שנות ה-2000 הוקמה סביבם גדר ההפרדה, שחוצצת פיזית מצפון, ממזרח ומדרום בינם לבין יתר חלקי הגדה. כך נחסמה גישת התושבים לעיר קלקיליה, שעד הקמת הגדר היתה במרחק הליכה מהכפר וסיפקה להם את כל השירותים הבסיסיים – חינוך, בריאות, תעסוקה ומסחר. את המובלעת שנכלאו בה משלימה ממערב גדר משפטית, בלתי נראית: הקו הירוק, שחצייתו וכניסה לישראל ללא היתר הן עבירה פלילית.

את חסן ואת שכניו הכרתי כשהסתיימה בנייתה של גדר ההפרדה. תחילה ייצגתי אותם בעתירה נגד הקמתה, ובשנים שלאחר מכן במאבקים סיזיפיים לאפשר חיים במובלעת שיצרה. כשחסן הציג את עצמו בפנַי כמזכיר מועצת הכפר רמאדין, חשבתי ביני לבין עצמי שמבחינת קציני המינהל האזרחי הרי אין כפר, ואם אין כפר, אין מועצת כפר, וכך יש פה אדם מוזר שמסתובב בעולם ומציג את עצמו כ"מזכיר" של גוף פיקטיבי.

מי שמכיר היטב את הכיבוש הישראלי יודע שלא כל הנכבשים נולדו שווים, יש נכבשים יותר ונכבשים עוד יותר. הכיבוש של תושבי רמאדין הוא טריפל-אקסטרה-לארג'. הם תלויים במינהל האזרחי בכול. הם נדרשים להיתר כדי להמשיך לחיות על הגבעה שלהם, במובלעת, כדי לצאת ממנה ברכב, כדי להיכנס אליה עם מצרכים, כדי לנשום. כאשר חמור שיצא מהכפר חסם את הכביש אל אלפי מנשה, תושבי ההתנחלות ניתקו לרמאדינים את המים. כשהרמאדינים אספו שקל לשקל כדי לבנות מסגד בכפר, כי לא יכלו להגיע למסגדים מחוץ למובלעת, קבוצת תושבים באלפי מנשה הפעילה את קשריה, והמינהל האזרחי העלה את הריסת המסגד אל ראש סדר העדיפויות שלו. ביום שנפגשתי עם חסן בעניין העתירה לאישורה של תוכנית מתאר לכפר, במקום המסגד היתה ערימה של פסולת בניין.

לאורך השנים ניצל הצבא את התלות המוחלטת של תושבי הכפר בקציניו ועשה מאמצים עילאיים למרר את חייהם כדי לשכנעם לעבור למיקום שהוצע להם מזרחית לגדר. כך המובלעת שנוצרה עבור ההתנחלות אלפי מנשה תהיה "נקייה" מפלסטינים. אם תעברו יהיו לכם בתים יפים, מאבן, לא פחונים, אמרו להם. אבל תושבי רמאדין סירבו בעיקשות ובעקביות. הם היו לפליטים פעם אחת והם לא היו מוכנים להיהפך לפליטים בפעם השנייה. כיוון שהכפר אינו מוכר, בתעודות הזהות שמנפיק המינהל רשומים תושביו כתושבי קלקיליה, העיר שנסגרה בפניהם בגדר.

"לצערי אני לא יכול להבטיח כלום", השבתי לבסוף בתסכול לשאלתו של חסן. חשבתי על עתירה שהגשתי בשם שני כפרים אחרים ליד אלפי מנשה בדרישה להזיז את התוואי של גדר ההפרדה כדי להוציא אותם מכלא המובלעת. באורח פלא הוצאו בזריזות צווי הריסה לבתים של העותרים הספציפיים שנבחרו באקראי כנציגי קהילותיהם. "אבל אני חושש, חסן, שאם לא נגיש עתירה, מתישהו הם יבואו להרוס הכול. בסוף, אתה הרי יודע, הם לא רוצים אתכם פה".

איך לעזאזל קרה שאני, עורך דין מנוסה ומוכר יחסית בפרקליטות האזרחית והצבאית, לא יכול להבטיח ללקוחותי שהמשטר לא יתאנה להם רק משום שיזמו הליך בבתי המשפט של המשטר עצמו? כפי שגילינו בחודשים לפני כן, לתושבי אלפי מנשה יש קשרים שיכולים לגרום לאנשים עם הרובים וה-D9 להרוס מסגד שנבנה ברמאדין. לתושבי רמאדין אין קשרים כאלה. הם לא אזרחים של מדינה שהמינהל האזרחי הוא חלק מהצבא שלה. אין להם נציגים בכנסת, בממשלה, בבתי המשפט, בביורוקרטיה. לאורך חיי הצבעתי 13 פעמים לכנסת (חמש מהן בטרלול של 2022-2019). 13 פעמים בחרתי בנציגים שישתתפו מטעמי ובשמי בהליכים שמנוסחים בהם חוקים, שנקבעות בהם הנורמות שמושלות בחיי ובחיי משפחתי. בזמן הזה, חסן לא הצביע אפילו פעם אחת. אולי חוץ מאשר ל"מועצת הכפר" שלו, שמבחינת הרשויות שקולה לחבר דמיוני.

חייו של חסן נשלטים באופן מלא בידי מפקד צבאי, שמהווה עבורו ממשלה, מחוקק ושופט. רשות שלטונית אחת כול-יכולה. המפקד הצבאי מוסמך להחליט אם חסן יכול לבנות בית, אם יֵצא לחופשה בחו"ל, מה יהיה גובה המע"מ שיחויב בו ואיזה עונש לתת לו אם עבר עבירה. אם המפקד הצבאי רוצה, הוא יכול לבטל את ההיתר של חסן לחיות בכפרו ולהוציא ולממש צו הריסה לביתו. הוא אפילו יכול לעצור את חסן במעצר מינהלי. אין הפרדת רשויות ואין רוב ומיעוט, רק שליט-על ונתינים.

לחסן אין גישה לשלטון המושל בו ואין לו שום מנופי לחץ. הוא אף אחד.

***

20 דקות נסיעה מערבה מרמאדין התכנסו כמעט 200 אלף מפגינים. נחיל האדם נפרש מרחוב אבן גבירול לאורך רחוב קפלן ועד גשר השלום. "לארץ שלי שלוש רשויות, שלוש רשויות לארץ שלי", שרה קבוצה של ילדים שהובילה אמא כלשהי וקטפה מבטי חיבה מהמפגינים. "לולא היו לה שלוש רשויות, לא היתה זו הארץ שלי".

שבוע אחרי שבוע, לעתים קרובות הרבה יותר מפעם בשבוע, יצאו מאות אלפי מפגינים לרחובות, לצמתים, חסמו עורקי תחבורה מרכזיים ומחו בכל מקום שהגיעו אליו שרים, שרות וחברי וחברות כנסת מהקואליציה. ממשלת נתניהו השישית בחנה את העבר והסיקה ממנו מסקנות מוטעות לגבי כוחה של תשוקת החירות של הישראלים שלא בחרו בה.

אבל אין זה הוגן לרדת על קואליציית הפשיסטים, הגזענים והמושחתים על כך שלא צפתה את המחאה שהתנפצה עליה ועל חבריה בעוצמה בלתי נתפסת. ב-2023 נחלה הסוציולוגיה הפוליטית המקובלת של החברה הישראלית תבוסה שאין ממנה תקומה. לא היו מומחה או מומחית של החברה הישראלית שלא הופתעו עד ליבת מומחיותם מעוצמת האנרגיה שהתפרצה בראשית אותה שנה נגד ההפיכה החוקתית-משטרית שממשלת ישראל הכריזה עליה ומההתמדה של ההתנגדות האזרחית שיצרה. באותו חורף שנהפך לאביב ונמשך בקיץ לוהט גילו כל החוקרים האלה שתובנות היסוד שלהם לגבי הגנטיקה הפוליטית של החברה, שאת צפונותיה למדו ולימדו ושעליה כתבו, שגויות לחלוטין. התברר שבחלק של החברה הישראלית שהודבק לו הסטריאוטיפ של שוכני בתי קפה ומסעדות (שם קוד: "תל אביבים"), טמונים כוח אדיר ונכונות להקריב במאבק מול איום פנימי מוחשי. התברר שמתחת למעטה של נהנתנות ושל התמכרות ללחם ושעשועים יש גרעין יוקד שלא מוכן לוותר על חיים במסגרת פוליטית שהדימוי העצמי שלה הוא של חברה פתוחה ודמוקרטית המכבדת חירות ושוויון.

לאורך אותם חודשים סוערים המשיכו רבים מהמפגינים לפקוד את הברים ואת בתי הקפה, אבל הלכו אליהם חמושים בדגל ובשלטי מחאה, בבחינת אנחנו בדרך להפגנה או בדיוק חוזרים מהפגנה. ובכל מקרה, אנחנו ישנים עם נעליים, כי בכל רגע עלולים להקפיץ אותנו להפגין מול תחנת משטרה שעצור בה מפגין.

המפגינים, כמובן, לא היו רק תל אביבים. הכרזת המלחמה של ממשלת ישראל על השיטה המשטרית שנהגה במדינה עד השבעתה הוציאה משלוותם מעגלים עצומים בחברה הישראלית ויצרה קואליציות שמי היה מאמין שיעמדו יחדיו באותה עצרת. ישראל הפרברית וישראל האורבנית, ישראל העסקית וישראל הביטחונית, ישראל העובדת וישראל האקדמית, בני קיבוצים ומושבים ואנשי הייטק.

מה חיבר בין כל אלה שאין להם לא תפיסה כלכלית-חברתית ולא תפיסה מדינית משותפות? איזה יצר זהה התפרץ אצל אנשים שזהותם העצמית מחוברת בעבותות לקריירה הצבאית והמבצעית שלהם ואצל פעילים ופעילות למען זכויות נשים ולהט"ב? מה האיום הנורא כל כך שהצליח לכסות בזיעה קרה הן את גופם של בכירי הממסד העסקי והן את גופם של שכירים שמתקשים לסגור את החודש? התשובה, לטעמי, ברורה: כולם פחדו להיהפך לחסן. ואין סיכוי בעולם שהם ישלימו עם להיות חסן. לא חסן ולא חצי חסן. גם לא שליש, ולא עשירית.

לכן הם יצאו לרחובות. וזאת אחת הסיבות לכך שפלסטינים אזרחי ישראל לא יצאו, כי הם כבר ככה משהו בין שליש חסן לחצי חסן. ההפגנות של הישראלים היהודים גלשו על גלי הבעתה שהממשלה תשנה את המבנה החוקתי כך ששום זכות שלהם לא תהיה יותר מובטחת ושום חירות לא תישאר חקוקה בסלע. שיטת ממשל שבה תוחרב הפרדת הרשויות ותרוסק והעצמאות של מערכת המשפט. משטר שבו ירוכז הכוח בידי רשות אחת, ואולי בידי אדם אחד, שהלכה למעשה אינם חייבים דין וחשבון לשום גורם חיצוני. לכן המוני אנשים יצאו לרחוב ונשארו בו חודשים. זאת היתה מלחמת חירות.

ולכן בין מאות האלפים היו ללא ספק גם מפגינים מאלפי מנשה. הם ידעו יותר מהישראלי הממוצע כמה מבאס להיות חסן. בבחירות האחרונות, ב-2022, כמחצית מהבוחרים באלפי מנשה בחרו במפלגות שלא נכנסו לקואליציית נתניהו-בן גביר-סמוטריץ'.

הטענה שהקשר בין הכיבוש להפיכה המשטרית הוא בקווי הדמיון המסוימים של האופי המשטרי, שייווצר אם ההפיכה תצליח, היא שטחית ומתעלמת מרבדים עמוקים בהרבה. חוץ מזה, כיבוש זר ודיקטטורה פנימית אינם דומים. בכלל, ייתכן שיופיים של משטרים דמוקרטיים דומה, אבל כל משטר דיקטטורי מכוער בדרכו שלו.

                                                                               ***

ממשלת ישראל ה-37 יצרה את הסערה המושלמת. שילוב של תפיסות לאומניות, משיחיות, גזעניות, שוביניסטיות, אנטי-להט"ביות ומושחתות תפס את הגה השלטון והוביל סדר יום אנטי-דמוקרטי מובהק וגלוי. השותפים לקואליציית נתניהו הגיעו אליה כמו טורפים שהורעבו ולפתע מצאו את עצמם מקיפים גור איילים, עם קצף בשפתיים ובתחושה שהפעם כל הפנטזיות שלהם ניתנות להשגה. לא רק להשגה אלא גם להנצחה: לשנות סדרי בראשית לעולמי עד.

המפלגות החרדיות ציפו לעגן חוקית אחת ולתמיד את הפטור של תלמידי הישיבות מגיוס לצבא, להגדיל באופן דרמטי את הסבסוד הציבורי לישיבותיהם ולשנות את האיזון במרחבים הציבוריים בין חופש הפרט וערך השוויון (בעיקר המגדרי) לכבוד כלפי תפיסותיהם הדתיות. חסידיו של נתניהו – הביביסטים - ביקשו לפגוע במערכת המשפט ולהחליש אותה עד כדי ביטול משפטו של ראש הממשלה, להסיר את הכבלים המשפטיים המונעים פגיעה בפלורליזם במימון ציבורי ומגבילים מינוי מקורבים לתפקידים ציבוריים ובאופן כללי - לממש את ניצחונם כמו שהיה נהוג בימי המקרא: למחוק את המפסידים, את תרבותם, את ערכיהם. המתנחלים ביקשו לספח את הגדה המערבית באופן מלא וסופי, לגדוש אותה ביהודים, לדחוק אחת ולתמיד את הפלסטינים אל המובלעות האורבניות שלהם, ואולי אף לגרשם, ולהנציח את העליונות היהודית באופן משפטי וחוקתי בכל המרחב שבין הים לירדן.

ראשי קואליציית נתניהו ידעו כי החסם העיקרי, אם לא היחיד, להשגת רוב היעדים השאפתניים שלהם הוא היועצים והיועצות המשפטיים ובג"ץ. במבנה הנוכחי של המשטר בישראל, כוחו של הרוב הפרלמנטרי מוגבל כמעט אך ורק באמצעות הביקורת השיפוטית של בית המשפט הגבוה לצדק. דרך פסקי הדין שלה מעניקה ביקורת זו כוח ליועצים המשפטיים, אשר קובעים אם פעולה מינהלית כלשהי כרוכה בפסול מינהלי: אם חדרו להחלטה שיקולים זרים, אם השר או הפקיד שקיבלו אותה חרגו מהסמכות שהעניק להם הדין, אם היא נגועה באפליה או בהיעדר תשתית עובדתית שמצדיקה אותה ואם השיקולים שהניעו אותה אינם סבירים באורח קיצוני.

לפיכך, מנהיגי המפלגות החרדיות ידעו שפטור מוחלט מגיוס ללומדים במוסדות החינוך החרדיים וסבסוד עצום של בחורי ישיבות הכולל דמי מחיה ייתקלו בטענה חזקה של אפליה בוטה ביחס לצעירים וצעירות שאינם חרדים, ולכן חייבים על פי חוק להתגייס לשירות צבאי, וביחס לסטודנטים וסטודנטיות שנאלצים לעבוד, לפעמים בכמה משרות, כדי לממן את מחייתם. הביביסטים ידעו היטב שכל עוד ראשי המערכת המשפטית, ובעיקר השופטים והשופטות בבית המשפט העליון, היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה, הם אנשי מקצוע עצמאיים ולא מינויים מטעם – לא תהיה למערכת הפוליטית אפשרות לשלוט בגורלם של תיקי נתניהו והחלומות למינוי מקורבים לתפקידים ציבוריים רק בשל היותם מקורבים לא יתגשמו.

מנגד, באגף הפשיסטי-גזעני-מתנחלי של ממשלת נתניהו היו אמורים לדעת, מניסיון העבר, שבג"ץ לא באמת יעצור שום דבר תועבה שהם יבקשו לבצע בשטחים הכבושים. הוא אולי יאט את הקצב של ביצוע הפשעים, אבל לא יחסום אותם. ניקח לדוגמה את המהלכים להפקעת אדמות מידי פלסטינים לצורך הרחבת התנחלויות והכשרת מאחזים.

ב-2017 נחקק חוק ההסדרה, שקבע בלי בושה שאדמות בבעלות פרטית פלסטינית שפלשו אליהן מתנחלים יופקעו ויוקצו לפולשים. בג"ץ אמנם חסם את הניסיון הזה לשדוד אדמות מהמקפצה ושופטיו פסלו את החוק בתיק שהיה לי הכבוד לייצג בו חלק מהעותרים, אבל תחת זאת הוא הכשיר, בעשרות פסקי דין ובהיקפים אדירים, השתלטות ביורוקרטית אטית ומורכבת יותר (שלא אחת נמשכת שנים) על אדמות של פלסטינים. הוא גם הכשיר הלכה למעשה את מדיניות הממשלה והמינהל האזרחי, המקצה אדמות שנלקחו מפלסטינים אך ורק למתנחלים. הדור הקודם של מנהיגי המתנחלים היה שמרן בגישתו הפוליטית והאמין בשינוי ממושך והדרגתי. לכן לא הפריע לו הניתוב של יעדיו בידי בג"ץ למסלול ארוך ולגליסטי, הרי עם ישראל אינו מפחד מדרך ארוכה. לא כך הדור הזה. בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר ושמחה רוטמן אינם שמרנים, אלא מהפכנים. הם רוצים הכול ועכשיו. ולספרינט של "הכול ועכשיו" בג"ץ הוא כמו אבן בנעל.

כדי להבין איך הכיבוש קשור להפיכה צריך להבין קודם כל מה זה כיבוש, ואחר כך להכיר את תכונותיו של הכיבוש הישראלי. יש להתוודע לרעלים שהוא שחרר אל הגוף שלנו לאורך כל שנות קיומו וממשיך לשחרר בכמויות הולכות וגדלות; לגידולים שנבעו ממנו; לגרורות שהוא יוצר.

כך יצאה ממשלת ישראל ה-37 לדרך עם תיאבון של צבוע מורעב ואתיקה של ארגון פשע. לכל אחד ממרכיביה היו אינטרסים וציפיות שחייבו את פירוקה של מערכת המשפט ודרשו את ריסוק כוחו של בג"ץ ואת הפיכת היועצים המשפטיים לקונסיליירים מבצעי דברו של הדרג הנבחר.

***

אז זה הסיפור? את או אתה הקוראים את הטקסט הזה בטח נוחרים עכשיו בבוז. זה מה שהכותב מנסה למכור לי? שהמחאה היתה אירוע מלא צביעות כי 20 דקות מקפלן מתנהל לו כבר שישה עשורים משטר ישראלי שמאפייניו הם כל מה שאנחנו נאבקים שלא ייפול עלינו? בלי הפרדת רשויות, בלי הגבלות על הרוב (שם זה אפילו לא שלטון הרוב, אלא שלטון השליטים), בלי זכויות? שאיפה היינו כל השנים האלה ולמה התעוררנו רק בחורף 2023? כי פתאום הזכויות שלנו בסכנה? שמאלני מטיף קלאסי.

לא, לא. בחיי שזאת אינה המטרה שלי (אם כי הניתוח שהרשיתי לעצמי להכניס בפיכם נכון). הטענה שהקשר בין הכיבוש להפיכה המשטרית הוא בקווי הדמיון המסוימים של האופי המשטרי, שייווצר אם ההפיכה תצליח, היא שטחית ומתעלמת מרבדים עמוקים בהרבה. חוץ מזה, כיבוש זר ודיקטטורה פנימית אינם דומים. בכלל, ייתכן שיופיים של משטרים דמוקרטיים דומה, אבל כל משטר דיקטטורי מכוער בדרכו שלו.

כדי להבין איך הכיבוש קשור להפיכה צריך להבין קודם כל מה זה כיבוש, ואחר כך להכיר את תכונותיו של הכיבוש הישראלי. יש להתוודע לרעלים שהוא שחרר אל הגוף שלנו לאורך כל שנות קיומו וממשיך לשחרר בכמויות הולכות וגדלות; לגידולים שנבעו ממנו; לגרורות שהוא יוצר. לא סתם קואליציית נתניהו הכריזה על שתי הפיכות.

ההפיכה המשטרית אולי קיבלה את כל זמן המסך, אבל היא ממש לא בת יחידה. לצדה, ממשלת ישראל הוציאה לפועל הפיכה שנייה, רדיקלית ובעלת השלכות מרחיקות לכת לא פחות: שינוי יסודי של המבנה המשטרי ושל מערך הסמכויות המינהליות בגדה המערבית, שמשמעו סיפוח משפטי מלא.

שתי ההפיכות התרחשו במקביל. שתיהן, ולא רק הראשונה, נועדו לשנות לבלי הכר את מערכת הממשל הישראלית. על הראשונה כולם יודעים, והתבערה שהציתה מסתירה במידה רבה את השנייה. פרטיה של ההפיכה השנייה הוכרזו במפורש בהסכמים הקואליציוניים, היא הבייבי של נציגי המתנחלים ותומכיהם בממשלה, ובהיעדר מאבק נחוש נגדה של היוצאים לקפלן, היא מבוצעת במהירות אדירה. קו הגמר שלה הוא השלמת התהליך, שהתקדם באופן עקבי במשך חמישה עשורים וחצי, של השתלת הגדה המערבית בתוך הגוף הישראלי תוך כדי ביצור העליונות היהודית. ואם זה יקרה, גם אם יריב לוין וחבורתו לא ישתלטו על הוועדה לבחירת שופטים, תשכחו מדמוקרטיה.

"כיבוש מבית" ראה אור בהוצאת קרן ברל כצנלסון. לדף הספר

יום אחרי יום, המצב בגדה עכשיו מפגש ראשון עם מיכאל ספרד, חגית עופרן ושרית מיכאלי 

Hier finden Sie externe Inhalte von YouTube.
Mit dem Anklicken des Videos erklären Sie sich mit den Nutzungsbedingungen von YouTube einverstanden.