"הרחבת השותפות הערבית־יהודית היא צו השעה"

בחודש האחרון איימן עודה עבר חוויה פוליטית ואישית קשה: מניסיון הדחה מהכנסת, דרך הסתה ישירה מתוך אולם המליאה, ועד תקיפה אלימה ברחוב. במהלך דיוני ועדת הכנסת שעסקו בהדחתו נשמעו אמירות בוטות, בין השאר: "במדינה אחרת היית עומד מול כיתת יורים", ובדרכו להשתתף בהפגנה בנס ציונה חסם את דרכו קהל מפגינים אלים שניפץ את שמשת רכבו בעודו צועק "מוות לערבים".

דוניא עבאס ראיינה את איימן עודה בניסיון להבין איך הוא רואה את מה שקרה, מה חשפה החוויה הזו על המציאות הפוליטית בישראל, ומה לדעתו צפוי לחברה הפלסטינית בעתיד הקרוב.

                                                                    * * *

ח"כ איימן עודה, ניסיון ההדחה שלך עסק בציוץ שפרסמת במהלך עסקת הפסקת האש ושחרור השבויים, שבו אמרת: "אני שמח על שחרור החטופים והאסירים", וכן בדברים שנשאת בהפגנה בחיפה: "עזה ניצחה ותמשיך לנצח". אמירות אלה שימשו להאשמתך בתמיכה בטרור. כיצד אתה משיב לכך? והאם אתה חש שדבריך עוותו או הוצאו מהקשרם?

אני עומד בביטחון מלא מאחורי כל מילה שאמרתי. אמרתי: "אני שמח על שחרור החטופים והאסירים, ומפה לשחרר את שני העמים מעול הכיבוש — כי כולנו נולדנו בני חורין".

בנוגע לחטופים ולאסירים: ברור לגמרי שהממסד השולט בישראל לא מכיר בקיומו של לוחם חופש פלסטיני אחד, פשוט כי הוא לא מכיר כלל בקיומו של כיבוש — וגם לא בקיומו של עם פלסטיני. ולכן, הוא אינו מסוגל לראות בפלסטינים אנשים הנאבקים על חירותם.

"כשאמרתי: 'יש לשחרר את שני העמים מעול הכיבוש' — התכוונתי לכך במלוא הרצינות. כל עוד המערכת הזו של דיכוי וכיבוש ממשיכה להתקיים, לא ניתן לשחרר אף אחד באמת."

כמובן ששמחתי גם על שיבתם של החטופים — הם אנשים חפים מפשע, יש להם משפחות, אמהות שמחכות להם. ריגש אותי לראות אם ישראלית מחבקת את בנה השב, בדיוק כפי שריגשה אותי אם פלסטינית שחיבקה את בנה.

כשאמרתי: "יש לשחרר את שני העמים מעול הכיבוש" — התכוונתי לכך במלוא הרצינות. כל עוד המערכת הזו של דיכוי וכיבוש ממשיכה להתקיים, לא ניתן לשחרר אף אחד באמת. הכיבוש הוא כמו כלא — וצריך לשחרר גם את הסוהר וגם את האסיר, על־ידי פירוק הכלא. כפי שכתב המשורר והסופר מוחמד אל־מאג’וט: "ההבדל בין הסוהר לאסיר הוא שהסוהר חולם על הכלא, ואילו האסיר חולם על החופש".

המטרה שלנו היא לפרק את הכלא הזה — ולשחרר את שני הצדדים. ובתוך מציאות של מלחמה, שבה נהרגו עשרות אלפים מבני עמי, אני אומר שוב: "כולנו נולדנו בני חורין". האם יש אמירה אוניברסלית והומניסטית מזו? ואיך אפשר לוותר אפילו על קצה קצהו של עיקרון כזה? אין סיכוי.

באשר לדבריי בהפגנה בחיפה, כשאמרתי "עזה תנצח" — אני רוצה שעזה תנצח, בדיוק כפי שאני רוצה שחיפה תנצח, שהגדה המערבית תנצח, שמזרח ירושלים תנצח — ושתל אביב תנצח. באותו הרוח שאני רוצה ששני העמים ינצחו את הכיבוש, ושתקום מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים לצד מדינת ישראל — כדי שנוכל לחיות בשלום אמיתי. רק גזען רואה את עזה בצבע אחד ויחיד. אני, לעומת זאת, לצד עזה. אני לצד הילדים בעזה, שברגעים אלה מתים מרעב. אני לצד הנשים והמשפחות שם. אני רוצה שעזה תנצח את הכיבוש הפושע — ניצחון שהוא חלק ממאבק אנושי לשלום צודק.

לאחר כישלון ההצבעה אמרת: "הניסיון הפשיסטי נגדי נכשל. הפעם הפשיזם לא ניצח – ולא ניתן לו לנצח." האם אתה רואה במה שקרה ניצחון אישי, או שמדובר בקרב סמלי על הייצוג הפוליטי הערבי והנוכחות הפלסטינית בתוך ישראל?

מהרגע הראשון הבהרתי שהמטרה לא הייתה רק לפגוע בי אישית, אלא לנסות ולפגוע בחופש הביטוי, ובחופש ההזדהות עם העם הפלסטיני. הממסד הישראלי, מאז 1948 ועד היום, מנסה לעצב דמות של "הערבי־הישראלי" — דמות מנותקת מהמאבק של עמה, הפלסטיני, ובאותה נשימה גם כזו שאינה יכולה להיות אזרח ישראלי מלא במדינה שמגדירה את עצמה כ"מדינת העם היהודי". "הערבי־הישראלי" הוא דמות מעוותת —שהממסד מנסה לכפות ולשמר. ולכן, אחד הדברים שהכי מקוממים את הממסד הוא עצם הדיבור הפתוח והכן על העם הפלסטיני.

מעולם לא שמענו מגיש חדשות ישראלי שואל חבר כנסת יהודי: "למה אתה מדבר על הסוגיה הפלסטינית?" — השאלה הזו שמורה רק לחברי כנסת ערבים. מצפים מאיתנו להגביל את עצמנו לנושאים מוניציפליים: כבישים, תשתיות, קידוח ביוב. לעומת זאת, לח"כים יהודים מותר לדבר בחופשיות על עזה והגדה. ואילו לנו, אפילו לדבר על הגדה אסור — אף על פי שכספי התקציב שמגיעים לנו נגזלים ומועברים להתנחלויות, לצבא ולמנגנוני הביטחון. הפער הזה חושף את האמת: המאבק אינו מול אדם בודד, אלא מול חברה שלמה וזהותה הפוליטית והלאומית.

הכיבוש הוא כמו כלא — וצריך לשחרר גם את הסוהר וגם את האסיר, על־ידי פירוק הכלא. כפי שכתב המשורר והסופר מוחמד אל־מאג’וט: "ההבדל בין הסוהר לאסיר הוא שהסוהר חולם על הכלא, ואילו האסיר חולם על החופש".

בנוגע לחופש הביטוי, הייתי חד־משמעי: אם אני נסוג — אני פוגע בזכות של חבריי להביע עמדה, ופותח את הדלת לדיכוי פשיסטי של קולות חופשיים. אם אני נסוג — אני פוגע בזכותה של הסטודנטית באוניברסיטה, בזכותו של הפועל הערבי, ובזכותו של כל אדם בקהילה שלנו — לומר את דברו בכבוד ובחירות.

עמדתי על הדברים האלו שוב ושוב בדיוני הכנסת, והבהרתי: ההיצמדות שלי לעמדה הזו היא אקט של הגנה — על הישגים שהושגו במאבק עיקש שנמשך עשרות שנים, למען הרחבת מרחב חופש הביטוי.

לכן, מההתחלה ראינו במקרה הזה לא עניין אישי, אלא מאבק ציבורי שנוגע לכולנו.

אם נישאר לרגע עם הרעיון שמדובר במאבק קולקטיבי, ושעמדתך נועדה להגן על הציבור כולו — מה לדעתך ההשלכות של כל מה שקרה על האזרחים הפלסטינים בישראל? ואיזה מסר אתה מבקש להעביר לאזרחים הערבים בנוגע להשתתפותם הפוליטית לאחר האירועים האלה ובאקלים הנוכחי?

המסר שלי לבני עמי ברור: החודשים הקרובים — עד הבחירות הבאות — יהיו הקשים ביותר שידענו זה שנתיים. הימין הפשיסטי רשם לעצמו הישגים צבאיים במרחב האזורי — בלבנון, בסוריה, באיראן — והרג עשרות אלפי פלסטינים, הרעיב את האוכלוסייה בעזה, אך לא הצליח להשיג אף הישג גיאו־אסטרטגי ממשי בכל הקשור לשאלת פלסטין — שמהווה את לב ליבה של האידאולוגיה שלו. המלחמה תיגמר, אבל מעל שבעה מיליון פלסטינים ימשיכו לחיות בין הירדן לים.

ההישג המרכזי של השמאל הציוני בעשורים האחרונים — הסכמי אוסלו — נתון לביקורת משום שלא הביא לא שלום ולא ביטחון. מנגד, הימין ראה בשביעי באוקטובר ובמלחמה שלאחריו "ההזדמנות ההיסטורית" שלו, והפעיל במהלכה את סיסמאותיו האידאולוגיות הגדולות: "מה שלא מוכרע בכוח — יוכרע בעוד יותר כוח" ו"לתת לצה"ל לנצח".

ולכן אני אומר לבני עמי:

ראשית, עלינו לחזק את החזית הפנימית — במובן החברתי: להעמיק את המודעות הפוליטית למה שמצפה לנו.

שנית, עלינו לבנות שותפות רחבה עם כוחות יהודיים דמוקרטיים. הרחבת השותפות הערבית־יהודית היא צו השעה. ההוכחה לכך פשוטה: לולא אותה שותפות, הם היו מצליחים להדיח אותי מהכנסת.

שלישית — ההצבעה מכריעה. כשפשיזם נמצא בשלטון, צריך לרכז כל מאמץ בהפלתו. כל דבר אחר צריך להתגייס למען מטרה אחת: למנוע את המשך שלטונו. רק אחרי שנפיל אותו — נוכל להמשיך במאבקנו. אבל הצעד הראשון הוא: לעקור את הפשיזם מהשלטון.

על אף כל הטלטלות הפנימיות וניסיון ההדחה שלך — ובעיצומה של מלחמת השמדה ברצועת עזה והסלמה בגדה המערבית — לא נסוגת מעמדתך ולא מהאמונה שלך, ואתה ממשיך לקרוא להרחבת השותפות הערבית־יהודית מול הכיבוש והפשיזם. כיצד ניתן לתרגם ולפתח את השותפות הזו לכדי פעולה ממשית? וכיצד אתה מחבר בין המאבק למען הדמוקרטיה בתוך ישראל לבין המאבק לסיום הכיבוש?

אם נחזור למסורת ולמורשת שלנו, וגם להיסטוריה האנושית בכלל, אזכיר כמה סיפורים. ביניהם סיפורו של עַנְתַרָה אבן שדאד: כאשר אביו — שלא הכיר בו כבנו הלגיטימי וראה בו עבד בלבד — ביקש ממנו להילחם נגד שבט אויב, ענה לו ענתרה: "העבד אינו מיטיב להסתער, אלא מיטיב לחלוב ולשאת מים." כלומר: מי שלא מוכר כבן חורין, לא ניתן לבקש ממנו להילחם כלוחם, אלא לעשות עבודות בזויות. אביו השיב שאין זה הזמן לדבר על חירות, וענתרה סירב. מאוחר יותר חזר אליו ואמר: "הסתער — ואתה בן חורין." רק אז נענה ענתרה לקרב.

גם בארה"ב של המאה ה־19, במלחמת הצפון והדרום, פנה אברהם לינקולן לפְרֵדרִיק דגלאס, מנהיג הקהילה האפרו־אמריקאית, וביקש את תמיכתו במלחמה. דגלאס שאל: "ומה עם החירות שלנו?" ולינקולן ענה:  המתן מעט, קודם נסיים את המלחמה הגדולה נגד הדרום, ואז נדבר על החירות שלכם." דגלאס השיב: "לא — אנו רוצים את חירותנו עכשיו."  וכך לינקולן שחרר את העבדים. לינקולן, שבעברו החזיק בעמדות גזעניות, הפך לפתע לסמל השחרור.

כך היה גם עם רבין וערפאת, דה־גול ואחמד בן־בלה, טוני בלייר וג’רי אדמס, דיק קלארק ונלסון מנדלה. אף אחד מהם לא פעל מתוך אוניברסליזם טהור, אלא כאשר הבינו שההפסד עלול להיות גדול מהרווח. זו המשוואה שחוזרת לאורך ההיסטוריה: בין "הליברל המזויף" לבין בעל העמדה העקרונית. הליברל המזויף רואה תמיד בבעלי העמדות העקרוניות חיילי מילואים במאבקו נגד הפשיזם — חסרי פנים, חסרי זהות, חסרי נרטיב. הוא רוצה שנהיה רק חיילי מילואים. אם נצא מהדימוי הזה אל החזון הרחב יותר: בימים אלה אני מקבל הזמנות רבות לנאומים, ובכל אחד מהם אני אומר: שורש ההפיכה המשפטית הוא הכיבוש.  רוטמן מתנחל, בן־גביר מתנחל, כל מקדמי ההפיכה המשפטית הם מתנחלים. מטרתם להשתלט על בית המשפט העליון כדי לספח את שטחי C ולהפקיע אדמות פלסטיניות פרטיות. ההפיכה המשפטית באה לשרת את פרויקט הכיבוש. לכן, הצעד הראשון הוא להעמיק את המודעות לאמת הזו.

"אנחנו נשענים בראש ובראשונה על עצמנו, משום שאנו מאמינים שהעולם איננו מכבד תלונות או בכי. לוחם החירות בארצו הוא זה שכופה על העולם לכבד אותו — ורק לאחר מכן העולם זז."

שנית, ברור היום שרוב הרחוב היהודי נוטה לימין, ושמרכז ושמאל אינם יכולים לנצח בלעדינו. נתמודד עם המציאות הזו כפי שעשה ענתרה, כפי שעשה פרדריק דגלאס, וכפי שעשו כל מי שנאמר להם לאורך ההיסטוריה: "תתמכו בנו, ותחכו לחירותכם." זה יהיה ויכוח מתמיד בינינו לבין הליברלים המזויפים.

ובמקביל לוויכוח הזה, אנחנו זוכרים היטב מה קרה בגרמניה בסוף שנות ה־20, כאשר המפלגה הסוציאל־דמוקרטית שיתפה פעולה עם השלטון: היא חיסלה את רוזה לוקסמבורג, ירתה במפגיני אחד במאי, והרגה קומוניסטים. הקומוניסטים סירבו לאחר מכן לשתף פעולה איתה — והתוצאה הייתה עליית הפשיזם לשלטון וביצוע הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית.

ייתכן שנגיע לשלב שבו נצטרך לומר: די לנו בעצירת הפשיזם, ולאחר מכן נשוב למאבק מול הליברלים המזויפים. אבל אסור להחליש את עמדתנו מלכתחילה. עלינו לנסות להגיע למקסימום התקדמות אפשרי עם הליברלים המזויפים — כלומר עם המרכז והשמאל הישראלי — כדי להשיג את יעדינו. וזוהי אמנות הפוליטיקה: לבנות על עקרונות, ולשאת חזון.

כיצד אתה קורא את תגובות העולם, ובייחוד את תגובות השמאל הגלובלי, כלפי הקמפיין שנוהל נגדך וכלפי כישלון ההצבעה?

ראשית, אין ספק שלמה שמתרחש בישראל יש ייחודיות משלו — אך יש לו גם מאפיינים גלובליים. במישור הגלובלי, ברור שיש כאן חריגה בוטה מן המסקנות שהופקו ממלחמת העולם השנייה. הדבר מתגלם בדמויות כמו טראמפ, בולסונרו, ג’ונסון בבריטניה, אורבן בהונגריה, ארדואן בטורקיה, פוטין ברוסיה, מודי בהודו, ונתניהו בישראל. זוהי קבוצת מנהיגים שהחליטה במודע לסטות ממסקנות מלחמת העולם השנייה — אם בכל הנוגע לדמוקרטיה ואם בכל הנוגע לכיבוד האיזונים החוקיים. אין ספק שזוהי מגמה עולמית ברורה כיום.

הייחודיות הישראלית קשורה בעיקר לסוגיית הכיבוש, שהוא מקור ההזנה המרכזי של המשבר. אינני טוען שהכיבוש הוא "שורש כל הרע" — זו סיסמה של השמאל הישראלי — שהרי היו עוולות עוד קודם ל־1967. אולם אין ספק שמאז תחילתו הפך הכיבוש למקור ההזנה העיקרי: הוא זה שפוגע במרחב הדמוקרטי, הוא המכשול המרכזי לשיפור היחסים בין ערבים ליהודים, הוא פוגע בכלכלה, והוא משפיע אף על מעמד האישה.

אנחנו נשענים בראש ובראשונה על עצמנו, משום שאנו מאמינים שהעולם איננו מכבד תלונות או בכי. לוחם החירות בארצו הוא זה שכופה על העולם לכבד אותו — ורק לאחר מכן העולם זז. העולם לא פנה אל הפלסטינים משנת 1948 ועד 1965, כפי שלא פנה אל מאבק זכויות השחורים עד הופעת מנדלה ומרטין לותר קינג.

הבסיס לכל המעגלים הבינלאומיים הוא מאבק מקומי ותחושת כבוד עצמי ברמה המקומית — ורק לאחר מכן נבנית התגובה הבינלאומית. וזה מה שאנחנו רואים כעת: אין ספק שמתפתחת תנועת תמיכה עממית עולמית חסרת תקדים למען העניין הפלסטיני. חשוב מאוד לפתח קשרים בינלאומיים עם אותן תנועות וזרמים, שתומכים במאבקנו ובקיומנו.