ישראל ואיראן - תמונת מראה פוליטית

שרון דולב פעילה זה שני עשורים למניעת הפצת נשק להשמדה המונית. בשנת 2007 הקימה את התנועה הישראלית למניעת הפצת נשק גרעיני, ובשנת 2017 זכתה התנועה בפרס נובל לשלום בשותפות עם ארגון הגג הבינלאומי שלה. טיוטת האמנה הראשונה ל"מזרח תיכון חופשי מנשק להשמדה המונית", שכתבה התנועה ב-2016, התקבלה לדיון באו"ם. שיחה מפתיעה עם מומחית לאיום הגרעיני.

האם תוכלי למפות לנו בקצרה את מצב הנשק הגרעיני היום בעולם, אילו מדינות מחזיקות בנשק גרעיני, אילו הסכמות יש בנוגע לנשק גרעיני, אילו מגבלות חלות על שימוש בנשק גרעיני?

כן, כמיטב יכולתי לפחות. היום יש תשע מדינות שהן מדינות גרעיניות, זאת אומרת מדינות שיש להן נשק גרעיני. חמש מתוכן הן מדינות שהן גם החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם, והן גם חברות באמנה לאי הפצת נשק גרעיני, ששם בעצם מותר להן להחזיק בנשק הגרעיני, אבל יש איזושהי מחויבות שהן ייפרדו ממנו, ואלה הן רוסיה, ארה״ב, אנגליה, צרפת וסין. חמש המדינות האלה מחזיקות גם את רוב הארסנל העולמי, בעיקר ארה״ב ורוסיה. כשאם מדובר  היום על ארסנל עולמי של בערך חמש עשרה אלף פצצות, אז בערך שלוש עשרה וחצי או ארבע עשרה אלף זה רק בין שתי המעצמות האלה. אנגליה, צרפת וסין מחזיקות גם ארסנלים גרעיניים, ומחוץ לאותה  אמנה: הודו, פקיסטן וישראל, שפיתחו נשק גרעיני בלי שהם מעולם חתמו על האמנה, ולכן הן בעצם לא עברו על שום התחייבות שלהן. זאת אומרת, לא הייתה להם התחייבות כי הן לא היו חתומות. וקוריאה הצפונית, שהייתה באמנה ופרשה מהאמנה תוך כדי פיתוח של נשק גרעיני שיש לה.

"איראן רחוקה מפצצה עדיין, מרחק החלטה. אנחנו לא יודעים לדבר על זה כי אנחנו לא יודעים לשאול את השאלות, האולפנים, התקשורת בישראל, לא יודעים, לא רוצים ולא מוכנים לשאול את השאלות האלה. ובזאת הם מסכנים את כולנו, כי הדבר היחידי שמונע מאיראן נשק גרעיני זה החלטה איראנית." 

ההערכה היא שלישראל יש בערך בין 80-90 פצצות גרעין, ולהודו ופקיסטן כמויות דומות, ולקוריאה הצפונית בערך 10 פצצות או שיש לה חומר ל-10 פצצות. ומחוץ למדינות האלה יש את איראן, שרבים מאמינים שיש לה נשק גרעיני, אבל זה לא נכון. לאיראן אין נשק גרעיני, היא לא מעצמה גרעינית כרגע. באופן עקרוני מאוד מאוד קשה להשיג את הרכיבים לכל פעולה גרעינית, ובדרך כלל אפשר להשיג רכיבים כאלה רק באמצעות הסכם. אחת הסיבות שלאיראן לא משתלם לבנות נשק גרעיני זה כי זאת הפרה כזאת בוטה שהיא לא תוכל לבנות מרכיבים גם לתוכנית הגרעין האזרחית שלה לחשמל ולמחקר רפואי.

מה מעמדה של ישראל במפת הגרעין העולמי?

במפת הגרעין העולמית ישראל נחשבת לסוג של נעדרת בכלל. זאת אומרת, אין כמעט שום דיון גרעיני שישראל שותפה לו. בעצם יש רק שני מקומות שבהם ישראל יכולה לקיים שיח גרעיני, האחד זאת ועידת האו"ם שמתקיימת כל אוקטובר ונקראת The General Assembly First Committee. בוועידה הזאת כל המדינות בעולם אכן נמצאות בחדר ודנות בעניינים אסטרטגיים במשך כמעט חודש, ואז יש גם דיון על נשק גרעיני. ובאופן מפתיע, במשך שנים, כשהייתה קריאה למזרח תיכון חופשי מנשק להשמדה המונית, ישראל לא התנגדה לזה –  להפך, היא אפילו תמכה, בתנאי שקודם כול יהיו תנאים לכזה שיח.

מקום אחר שבו ישראל שותפה לשיח גרעיני זה ה-Conference on Disarmament, שמתקיים כבר עשרות שנים בז'נבה. העניין איתו הוא שמכיוון שכל ההחלטות שם מתקבלות בקונצנזוס, הם במשך שלושים שנה בערך תקועים בלהגיע לקונצנזוס על מה האחריות ומה האג'נדה של ה-Conference on Disarmament. ולכן שני המקומות האלה בעצם מאפשרים לישראל גם לא לדבר. ה- Conference on Disarmament לא יעיל, וגם לא ה-First Committee, ששם ישראל אומרת שהיא בעד, אבל רק אם יהיו תנאים, כלומר שלום אזורי, יחסי שכנות וכן הלאה.

בישראל יש מדיניות של עמימות, כלומר אנחנו לא מדברים על זה. אם אנחנו כבר כן אומרים משהו, זה According to Foreign Sources , "על פי מקורות זרים".  ואני יכולה להגיד לך שבפעם הראשונה שהגעתי לאו"ם, במסגרת הפעילות של האמנה לאי הפצת נשק גרעיני, אני זוכרת שהייתי בסוג של שׁוֹק. כשאתה נמצא בתוך ישראל, [מדיניות] העמימות הזאת כל כך אמיתית, אבל באו"ם אף אחד לא אמר "על פי מקורות זרים". אף אחד לא השתמש במילים של ספק על תוכנית הגרעין של ישראל.

בעיני שאר העולם אנחנו מדינה גרעינית, נקודה. ולא רק מדינה גרעינית, אלא מדינה גרעינית שלא מדברת עם אף אחד. וזה לא שאנחנו לא מנפנפים מדי פעם בנשק הגרעיני שלנו – אנחנו לא יודעים את זה בארץ, וזה עצוב, אבל בחו"ל כן יכולים להבין את זה. למשל, היה פעם ניסוי בטיל לא גרעיני, ועשו אותו לאור יום במקום כזה שכל מי שתקוע שם בפקקים יראה. ואז נשאלה השאלה כמובן מה זה היה, הדבר הזה שעלה ועף לאוויר, והוציאו הודעה מסודרת שאמרה שזה טיל שיכול לטוס למרחקים ארוכים, כשאפשר להבין שהכוונה היא למרחק בין תל אביב לטהרן, ושהוא יכול לשאת ראש קרב של טון. עכשיו, בדרך כלל, לא מרכיבים ראש קרב של  טון לטיל, אלא במקרים מיוחדים מאוד, כך שההתעקשות לציין את המשקל יכולה להיות סוג של איום מרומז בראש קרב גרעיני.

זאת אומרת שיש מין קודים. אבל לא צריך את הקודים האלה כשנתניהו בוחר להתראיין מחוץ לכור [הגרעיני] בדימונה, כשהוא עומד עם הגב לכור וכולם רואים לנו את הכור, במהלך ראיון איתו ב-2018, ואומר שישראל תפגע בכל מי שמתכוון לפגוע בה, וברור שהוא מתכוון לאיראן. זה למשל איום גרעיני שאנחנו בתוך ישראל לא קולטים, שאנחנו כרגע איימנו גרעינית על מדינה אחרת. אבל בחו"ל, גם אם לא שמו לב שהיה פה עכשיו איום גרעיני, מי שצריך לדעת יודע. והדיון על ישראל הוא: "ישראל היא מדינה גרעינית במזרח התיכון, היחידה שיש לה נשק גרעיני במזרח התיכון." בישראל הדיון הוא כל כך לא קיים, שאנשים אומרים, אוקיי, אנחנו לא  יכולים הראשונים שנתפרק. ברור שאני מבינה שאתם לא רוצים להיות הראשונים להתפרק אבל אתם לא יכולים להיות השניים כי אין אף אחד שיתפרק לפנינו, זאת אומרת כל השיח הזה הוא כל כך לא הגיוני בתוך ישראל. אבל מחוץ לישראל זאת לא שאלה:  ישראל היא אחת מהמדינות הגרעיניות וכך מתייחסים אלינו.

איך את מסבירה את העניין הזה של העמימות הפנים-ישראלית לגבי היותה מדינת גרעין – שישראל לא מאשרת ולא מכחישה את קיומו של נשק גרעיני בישראל – לעומת הידיעה הכללית בעולם?  

ההשערה הראשונה שנראית לי גם הכי הגיונית זה שישראל הפכה להיות גרעינית בזמן שנחתמה האמנה לאי הפצת נשק גרעיני. הסיבה שיש חמש מדינות שמותר להן נשק גרעיני היא שכשחתמו את האמנה [בשנת 1970] כבר היה להן נשק והן כבר ביצעו ניסויים גרעיניים. אז הוחלט שלמדינות שכבר ביצעו ניסוי גרעיני עד 1967 מותר שיהיה נשק גרעיני למרות שיש להן מחויבות להתפרק מהנשק. מאחר שישראל פיתחה נשק גרעיני מחוץ לאמנה, ולארה"ב – בתור חברה באמנה – יש המון הגבלות על כמה היא יכולה לעזור בנשק לישראל אם ישראל היא מדינה מחוץ לאמנה, היה צורך בעמימות כדי לא להביך את ארה"ב, כדי שישראל תוכל להמשיך לקבל את מה שהיא רוצה לקבל מארה״ב וכדי  שארה״ב תוכל להמשיך להיות איתנו באותו קשר שהיא נמצאת איתנו. אז מקור ראשון לעמימות היה הקשר בין ארה״ב לישראל.

"כלי תקשורת לא יודעים לשאול את השאלות הנכונות ולכן החיים עצמם הפכו להיות האיום האיראני, החיים בישראל בלתי נסבלים ולא בטוחים כי אין לנו מערכת בריאות ואין לנו מערכת חינוך ואין לנו מערכת תחבורה, אנחנו מוותרים על כל זה, ויש לנו מתקן גרעיני שמסכן את כולנו ואנחנו סותמים את הפה בהתנדבות על זה."

אבל מה שקרה עם העמימות בתוך ישראל הוא משהו שקרה לחברה מאוד מאוד מגויסת:  לדוגמה, ב-2007, כשהתחלנו את הקמפיין נגד גרעין בישראל, השאלה הראשונה שלנו הייתה מה מותר לנו להגיד ומה אסור, מה החוק. אבל  זה נורא קשה להבין מה מותר ומה אסור כי אין חוק, קשה להאמין אבל אין רגולציה. האנשים היחידים שיש להם איסור לדבר על זה בישראל הם האנשים שעבדו בכור או שעובדים בוועדה לאנרגיה אטומית או במשרדים הקשורים ושחתמו על איזשהו הסכם סודיות. העמימות כבר תפסה חיים משל עצמה וזה מאוד נוח לגופים כמו הוועדה לאנרגיה אטומית, שמחזיקים את אחד המתקנים המסוכנים בארץ. פגיעה בו במדינה פצפונת כמו ישראל היא פגיעה לדורות – כמו בצ'רנוביל, כמו בפוקושימה – זאת אומרת, הסביבה של הכור זה פחות או יותר כולנו או רובנו, תלוי בסוג הפגיעה. ואין על זה שום פיקוח, אנחנו לא יודעים כמה הכור הזה מסוכן, איך הוא מתוחזק, אין על זה שיח בכלל. אנחנו גם לא יודעים כמה זה עולה לנו, אנחנו יכולים רק לשער מה המחיר הסביבתי. ארגוני סביבה בישראל מדברים על אנרגיה נקיה ולא יודעים להגיד אם הם בעד או נגד אנרגיה גרעינית. זאת אומרת, העמימות היא הצלחה שאנחנו כולנו השתתפנו בה בהתנדבות, כולנו מאמינים שאסור לנו לדבר – שעצם הדיבור על נשק גרעיני מסכן אותנו. זה איזשהו סוד ואנחנו לא יודעים למה.

שוב, זאת השערה שלי, אבל אני חושבת שזה צורך ישראלי פנימי שעוזר לנו לא לבקר, לא לדבר, לא לשים כשלים, לא לדרוש שהכור הכי ישן בעולם ייסגר, למרות שחלק מהרכיבים שלו אנחנו לא יכולים בכלל להשיג ולהחליף בגלל שאנחנו לא חברים באמנה לאי הפצת נשק גרעיני, ואנחנו גם לא יכולים לשאול את השאלה האם הנשק הגרעיני הזה יותר בטוח לנו או יותר מסוכן לנו. ואז כשעומד ראש ממשלתנו באו"ם יום אחרי שיש הסכם עם איראן, הסכם שאפילו הוועדה על אנרגיה אטומית בישראל אמרה שהוא טוב, וגם זה נעלם מהאינטרנט מהר מאוד, עומד עם ציורי הפצצה המצחיקים והמביכים שלו ואומר שאנחנו עדיין בסכנה – אנחנו מאמינים לו. כלי תקשורת לא יודעים לשאול את השאלות הנכונות ולכן החיים עצמם הפכו להיות האיום האיראני, החיים בישראל בלתי נסבלים ולא בטוחים כי אין לנו מערכת בריאות ואין לנו מערכת חינוך ואין לנו מערכת תחבורה, אנחנו מוותרים על כל זה, ויש לנו מתקן גרעיני שמסכן את כולנו ואנחנו סותמים את הפה בהתנדבות על זה.

אז איך בכל זאת את, כמי שעומדת בראש התנועה הישראלית למניעת הפצת נשק גרעיני, מגיעה למקורות מהימנים?

על ידי זה שאני מייתרת את זה. זאת אומרת, אני לא מצפה לדעת את הסוד, אני מצפה לדעת דברים שהם היגיון - יש לנו כור גרעיני שעובד כך וכך שנים, ישראל נתפסת כמדינה גרעינית. השאלה אם יש לנו פצצה אחת או שבעים או שמונים מיותרת כי כל זמן שרואים אותנו כמדינה גרעינית ככה מתייחסים אלינו, זאת הדיפלומטיה מולנו.

חוץ מזה, יש הערכות של מומחים לגבי איזה כמות [של חומר גרעיני] הגיעה לישראל, מה גודל הכור, מה הכור הזה יכול לייצר, ולפי זה מסיקים כמה פצצות יכולות להיות לישראל. אפילו במקומות כמו אתר האינטרנט של משרד ראש הממשלה, ששם יושב המידע על הוועדה לאנרגיה אטומית, אפשר לראות הכל, אפשר להוציא הרבה מאוד חומרים ממקורות גלויים ולנסות להבין מה זה אומר, וכל מה שפרסמתי בא ממקורות גלויים -  אני לא צריכה לדעת את הסוד, אני גם לא צריכה לדעת איך בונים נשק גרעיני, אני צריכה לדעת שמראש אסור היה לבנות משהו שהוא בפירוש השמדת האנושות.

ישראל טוענת כבר שנים שאיראן מתקדמת לקראת ייצור נשק גרעיני, הנימוק הרשמי למתקפה הנוכחית על איראן הוא שהיא קרובה מאוד לייצור נשק גרעיני שישמש להשמדה של ישראל, כפי שאיראן הכריזה לא פעם. מצד אחד, זאת אסטרטגיית הפחדה מוכרת של נתניהו, שמחזקת אותו מבחינה פוליטית, מצד שני – נשק גרעיני בידיים של משטר פונדמנטליסטי שמאיים על ישראל בהשמדה באמת נשמע מפחיד. מה הרקע לסכסוך הזה? ועד כמה האיום הזה ממשי בעינייך?

קודם כל, ברור שכל מדינה שיש לה נשק גרעיני הופכת להיות עוד איום על העולם, נקודה. גם אנחנו, גם ארה״ב, גם איראן, אם תחצה את הסף ותבנה נשק גרעיני. המטרה היא כמובן שלמדינות יהיה פחות נשק גרעיני, לא יותר נשק גרעיני. העניין עם האיראנים זה שאיראן מהרבה בחינות היא מַרְאָה של ישראל במזרח התיכון. מדינה שהיא מיעוט מוקף מדינות ערביות, נכון שאין שאלה אם איראן צריכה או לא צריכה להתקיים, אבל איראן כבר ספגה במלחמת עיראק נשק להשמדה המונית, נשק כימי, והעולם שתק, אנחנו מכירים את התחושה, אנחנו לא זוכרים אותה אולי, אבל אנחנו מכירים את התחושה.

אז במשך הרבה מאוד שנים איראן מפתחת תוכנית גרעין אזרחית, שדרך אגב התחילה בתקופת השאה, ומי ששכנע פחות או יותר את האמריקאים לתת לה את החומרים זה ישראל, אנחנו היינו בעד. וכבר בערך 20 או 30 שנה שאנחנו שומעים שאיראן קרובה לפצצה, והיא במרחק של שבועות או חודשים מפצצה גרעינית. ואז שקט, ואז שוב שבעוד כמה חודשים תהיה לאיראן פצצה. זאת אומרת, כל פעם שאיראן מעשירה אורניום לרמה מסוימת אנחנו אומרים שאיראן פורצת לפצצה. ואז הם מדללים ומעשירים, מדללים ומעשירים. ויכול להיות שאם במשך 20-30 שנים איראן מדללת ומעשירה ומדללת ומעשירה, יכול להיות שזה מה שהם עושים, איראן כבר שנים מדינת סף גרעינית. כמו גרמניה ויפן, למשל. מה זה אומר? יש להם את כל הרכיבים, יש את הידע, ואם יום אחד הם יקבלו החלטה להפוך להיות מדינה עם נשק גרעיני, יש להם את הדרך להגיע לשם. איראן כבר שנים היא מדינת סף גרעינית ומה שעומד בינינו ובין איראן גרעינית זה עניין של החלטה פנימית של איראן. היום כל מדינה שתקבל החלטה כזאת ויש לה לפחות כמה מהרכיבים, יכולה להגיע לזה. אם ארצות הברית הגיעה לזה ב-1945 באמצע מלחמת עולם, כנראה שכל מדינה שרוצה יכולה להגיע לשם.

אז אם זה עניין של החלטה, ותמיד היה עניין של החלטה, ולנו יש אינטרס ברור שאיראן לא תקבל את ההחלטה הזו. אז מה עשינו עכשיו בעצם? האמריקאים, יחד עם רוסיה, סין, אנגליה, צרפת וגרמניה כבר הצליחו להגיע לאותו הסכם, שאפילו הוועדה לאנרגיה אטומית חשבה שהוא הסכם טוב. איראן הסכימה למשטר פיקוח הדוק על מתקני הגרעין שלה, משטר פיקוח שלמיטב ידיעתי אף מדינה אחרת לא הסכימה לו. ההסכם עבד וזה איים על נתניהו, שניצל את היבחרותו מחדש של טראמפ כדי לשכנע אותו לצאת מההסכם. למרות שאיראן לא שינתה בשנה הראשונה שום דבר מההתנהגות שלה. זאת אומרת, היא עדיין שמרה על ההסכם. עדיין יש הסכם עם אותן מדינות אחרות שהצטרפו, והן מהצד שלהן גם מנסות לשמור על ההסכם. ביידן ניסה לחזור למשא ומתן, אבל גם בהססנות מדי. ועכשיו טראמפ היה באמצע המשא ומתן כשישראל תקפה. אז שוב, איראן רחוקה מפצצה עדיין, מרחק החלטה. אנחנו לא יודעים לדבר על זה כי אנחנו לא יודעים לשאול את השאלות, האולפנים, התקשורת בישראל, לא יודעים, לא רוצים ולא מוכנים לשאול את השאלות האלה. ובזאת הם מסכנים את כולנו, כי הדבר היחידי שמונע מאיראן נשק גרעיני זה החלטה איראנית. זה המצב כבר שנים ולכן התקיפה הישראלית/אמריקאית בזמן משא ומתן עלולה לגרום לאיראן לקבל את ההחלטה. למי שמאמינים שהסנקציות הן אלו שמנעו מאיראן נשק גרעיני, אפשר להזכיר את קוריאה הצפונית, שבנתה נשק גרעיני תוך משטר סנקציות ובידוד קשוחים בהרבה מאלו שמושתים על איראן.

ישראל היא המדינה היחידה במזה"ת שיש לה נשק גרעיני. בעבר נעשו כמה ניסיונות לכתיבת אמנה משותפת לפירוק נשק גרעיני – אבל ישראל סירבה להשתתף ברובם. מה היו הנימוקים של ישראל והאם יש להם צידוק, לפחות חלקי?

כשנחתמה ה-Non Proliferation Treaty (NPT), האמנה לאי הפצת נשק גרעיני, היא נכנסה לתוקף ב-1970 והיה לה זמן מדף של עשרים וחמש שנים. עכשיו, בגלל שבזכות ההסכם הזה אין לעוד המון מדינות נשק גרעיני, אלא רק לאותן תשע, ו-191 מדינות כן חתמו עליו, ישראל מאוד אוהבת את האמנה הזאת, כן? למרות שאנחנו לא חברים בה. היא כדאית לישראל כי כל המדינות הערביות חברות באמנה, ואיראן חברה באמנה, אנחנו מאוד אוהבים את זה, אבל אנחנו לא ממש שומרים על האמנה הזאת.

אז 25 שנה אחרי שנחתמה האמנה, ב-1995, הייתה ועידת הסקר וההערכה של האמנה. המדינות הערביות אמרו: אנחנו חתמנו כי האמנו שאתם כולכם תפעילו מספיק לחץ על ישראל, שגם ישראל תצטרף. ובעצם מה שעשינו זה חישקנו את עצמנו, לנו אין, לישראל יש, וזה לא הוגן. ואנחנו לא חותמות על הארכה של זה. הפחד הכי גדול כמובן זה שלא תהיה הארכה, ושבעצם מתחילים את המשחק הגרעיני מההתחלה.

אבל מה שעשו המדינות האחרות באו"ם היה מבחינתי עוד יותר גרוע. כי הן אמרו אוקיי, כדי שתחתמו אנחנו עכשיו נעביר החלטה - ולהזכיר לך כל ההחלטות בקונצנזוס, לא ברוב - שאומרת שאנחנו קוראים לאזור חופשי מנשק גרעיני במזרח התיכון. מה הבעיה? אמנה חזקה רק כהתחייבות של המדינות שחברות בה, זאת אומרת, הן התחייבו למשהו שהן לא יכולות לאפשר או לתת בסופו של דבר. הן התחייבו על משהו שבעצם רק מדינה אחת יכולה לאפשר: בשביל מזרח תיכון חופשי מנשק גרעיני ישראל צריכה להתפרק מנשקה. אבל ישראל לא חברה באמנה ולכן לא מחויבת להחלטות האמנה. בעצם מ-1995 השפה כמעט לא השתנתה. זה צורך, כולם רוצים את זה, רוב המדינות בעולם קוראות למזרח תיכון חופשי מנשק גרעיני, אבל לא עושות שום דבר שיכול לאפשר את זה. באיזשהו שלב שינו את זה ל"מזרח תיכון חופשי מנשק להשמדה המונית", כלומר, לא רק גרעיני אלא גם כימי וביולוגי, כי זה מה שישראל רוצה, ואז המחויבות לפירוק לא רק על ישראל. למדינות אחרות יש גם כימי וביולוגי. ועדיין גם המדינות הערביות, גם איראן, גם ישראל, וגם רוב המדינות שעוסקות בזה באובססיביות כל כך הרבה זמן, כשזה הגיע לשאלה של איך עושים את זה, אז השפה השלטת היתה שזה רצוי אך בלתי אפשרי.

ב-2016 החלטנו לבדוק משהו: אם חושבים שזה בלתי אפשרי, בואו נראה אם אפשר להציע איזה מודל. ואז כתבנו את טיוטת האמנה הראשונה למזרח תיכון חופשי מנשק להשמדה המונית. זה נחשב למסמך פורץ דרך, כי היו ניסיונות אחרים להגיע למודל כזה וההחלטה היתה שזה בלתי אפשרי. הדבר היחידי שאנחנו עשינו בצורה שונה, שעזר לנו לכתוב את אותה טיוטת אמנה "בלתי אפשרית", היה שדמיינו שהמדינות שקוראות למזרח תיכון חופשי מנשק להשמדה המונית באמת רוצות את מה שהן קוראות לו.

"נכון שאנחנו מרגישים שהכל מתפרק ונראה זוועה, ושקשה נורא להאמין. אבל אם האירופאים הצליחו להגיע מסוף מלחמת העולם השנייה לאיחוד אירופי, אני חושבת שיש לנו פוטנציאל לעשות את זה יותר מהר ויותר טוב."

כתוצאה מהאמנה הראשונה שכתבנו, התחיל שיח קצת אחר. סביב האמנה הזאת גם עשינו advocacy מאוד מאוד חזק למדינות: כשאתם רוצים משהו, אבל אתם אומרים שהוא בלתי אפשרי, אז ברור שזה לא יקרה. אבל הנה, יש אפשרות אחת, אמרתם שהיא טובה, מאז ייצרנו עוד מודלים, עם שינויים שונים, והלובי שלנו היה מאוד ברור, והוא כולו קרה מול המדינות במזרח התיכון. אמרתם שזה לא אפשרי, הנה, כבר הסכמתם שיש פה שלוש אפשרויות לפחות. אם זה כן אפשרי, מה האחריות שלכם? בשנת 2018, עברה החלטה באו"ם שקוראת לוועידה שנתית תחת מזכ"ל האו"ם שתגיע למסמך מוסכם (אמנה) למזרח תיכון חופשי מנשק להשמדה המונית. ההחלטות בוועידה הזאת הם בקונצנזוס. זאת אומרת שכל מדינה שמצטרפת יש לה כוח וטו דה-פאקטו. אם ישראל תצטרף, זה לא מחייב אותה לשום דבר, למעט השתתפות בשיח. היא לא חייבת לחתום, היא לא חייבת לאשרר, אבל היא יכולה להיות שותפה ביצירת מודל שיגביר את הביטחון האזורי.

אז מה לדעתך אפשר וצריך לעשות עכשיו כדי למנוע הסלמה נוספת?
קודם כל, להפסיק לפגוע בדיפלומטיה. תקיפה תוך משא ומתן או יציאה מהסכם שעובד מקשות על הסכמים עתידיים. מעבר לזה, מכיוון שבכל נובמבר מתכנסת הוועידה לאיזור החופשי, הגיע הזמן שישראל תפסיק להחרים את הוועידה ותצטרף לדיון החשוב הזה יחד עם ארצות הברית שמחרימה אותו כחלק ממערכת היחסים שלה עם ישראל.

מעבר ללוחות זמנים להתפרקות עתידית ולמה יהיה מותר או אסור למדינות על פי האמנה שתתגבש – זה מקום שבו אפשר יהיה לפתור בעיות, להעלות חשדות ולהסכים לפיקוח הדדי. זאת אומרת שיש אפשרות שבנוסף לפיקוח הקיים על ידי ארגונים בינלאומיים, שעליהם ישראל פחות סומכת, המדינות במזרח התיכון יוכלו לפקח אחת על השנייה. זאת אומרת שעוד לפני שישראל תתפרק, אם ישראל תסכים למודל הזה, ישראל תוכל לפקח בעצמה או באמצעות אחרים על מדינות אחרות. כמה חומר נכנס לאזור, כמה חומר יוצא מהאזור וכו'. זה לבנות ביחד מנגנונים לבדיקה של נשק כימי ונשק ביולוגי, כי על נשק ביולוגי אין כיום פיקוח מוסכם והמזרח התיכון יכול לתרום לשיח הבינלאומי בתחום. זה משהו שיכול לקרות תוך כדי בנייה. מתחילים ממקום שבו יש מחלוקות, ומרחיבים את הגופים שקיימים גם ככה לפיקוח.

חלק מרכזי בפתיחת האמנה קובע שכל המדינות במזרח התיכון מכירות בזכות הקיום של כל המדינות במזרח התיכון ואפשר לראות שיש כבר שינוי בשפה של חלק מהמדינות במזרח התיכון, למשל קריאה בשמה של ישראל ולא רק "הישות הציונית".

השיחות האזוריות בעבר נפלו בין השאר בגלל שאלה מאוד מאוד חשובה: מה אמור לבוא קודם? שלום או פרידה מנשק גרעיני? אני חושבת שהדברים האלה צריכים להיבנות ביחד. זאת אומרת שאם ישראל תהיה שותפה לבנייה של המודל שיאפשר לה יום אחד להתפרק מנשק להשמדה המונית, היא תוכל לא רק להרגיש נוח להתפרק, אלא גם לדעת שיש מנגנון שמוודא שלאף אחת מהמדינות אין אפשרות לבנות נשק גרעיני בזמן שהיא מתפרקת. זה רק מוסיף ביטחון, זה לא מוריד ביטחון. במקביל יש מקום לשיח על הסדרים אחרים בין המדינות באיזור, שיאפשרו לישראל להרגיש בטוחה יותר, כמו הסכמי נורמליזציה, הסכמים אזוריים על שיתופי פעולה שקשורים לביטחון אנושי, או במילים אחרות – שלום וביטחון אזורי.

נכון שאנחנו מרגישים שהכל מתפרק ונראה זוועה, ושקשה נורא להאמין. אבל אם האירופאים הצליחו להגיע מסוף מלחמת העולם השנייה לאיחוד אירופי, אני חושבת שיש לנו פוטנציאל לעשות את זה יותר מהר ויותר טוב.