שיעור היסטוריה

אדוה זלצר היא מורה להיסטוריה ופעילת שמאל. בעשר שנותיה כמורה בתיכון יהודי-ישראלי ציבורי נאלצה תמיד לגשר על הפער בין שני אלה – בין תכנית הלימודים הממלכתית הלאומית ובין תפיסת העולם האוניברסליסטית שלה. תלמידיה ותלמידותיה הגיעו אל שיעוריה לאחר עשר שנים במערכת החינוך הישראלית, רוויים נרטיבים לאומיים שהופנמו באינסוף טקסים, חגים, ימי זיכרון וטיולים, ולרוב חסרי ידע על כל דרך אחרת לספר את ההיסטוריה. ניסיונותיה להעמיד דברים על דיוקם נתקלו לא פעם בהתנגדות מצדם ובעיקר מצד עמיתיה ועמיתותיה בחדר המורים. בספרה שיעור היסטוריה (שם זמני), שעתיד לצאת ב-2026, היא מזמינה את הקוראים אל תוך המתחולל בכיתה ומבקשת מהם, כפי שביקשה מתלמידיה, לבחון מחדש ובאופן ביקורתי את מה שהם חושבים שהם יודעים על תולדות הציונות, על התהוותה של מדינת ישראל ועל התנהלותה עד היום, בתוך ומחוץ לקו הירוק.   

להלן טעימה מתוך הפרק השלישי בספר, העוסק בעשור האחרון של המנדט הבריטי על פלשתינה (1947-1937).

                                          * * *           

הקדמה לשיעור

ב-1936 פרץ "המרד הערבי" כנגד השלטון הקולוניאלי הבריטי בפלשתינה בטענה שהוא המאפשר לציונות לגזול את הארץ מבעליה ההיסטוריים החוקיים, הפלסטינים. הייתה זו אדמה ערבית מובהקת שנמסרה למהגרים יהודים אירופאים שהגיעו לארץ בכמויות הולכות וגדלות, בעיקר לאחר עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה ובשלב זה היוו כשלושים אחוזים בלבד מהאוכלוסייה. ב – 1936, כחודש לאחר תחילת המרד הערבי, החליטה ממשלת בריטניה על הקמת ועדת חקירה מלכותית שתבחן את הסיבות להתפרצות המרד ותנסה לגבש הצעות לפתרון. ביולי 1937, בסיום חקירותיה, הגישה הוועדה את מסקנותיה והמלצותיה שכללו שני רעיונות מרכזיים: חלוקת הארץ וטרנספר. בסופו של דבר לא אימצה ממשלת בריטניה את הרעיונות הללו ובחרה דווקא לקדם מדינה דו-לאומית, אולם אלו נטמעו עמוק במחשבה הציונית והיו למושגי מפתח בשיח הפוליטי הישראלי עד היום. בכיתה מחשבות על חלוקה וטרנספר עוררו דיונים מרתקים שבמסגרתם נשמעו קריאות לא תמיד קלות לעיכול. היה זה עבורי מאמץ אדיר להקשיב לקולות הנלהבים התומכים בטרנספר מבלי להזדעזע ולהגיב בחריפות יתרה. לעתים, בעיקר בימים בהם האלימות גאתה בארץ ומצב רוחי היה בהתאם, לא עמדתי במבחן ועל כך תמיד הצטערתי.  

בתוכנית הלימודים עוסקים בקצרה בוועדת פיל ובמסקנותיה, אם בכלל, ובוודאי שלא מזכירים את הטרנספר המוצע בה. להבדיל, בתוכנית החלוקה של האו"ם, שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947, עוסקים בהרחבה. עד היום משמשת החלטת החלוקה הזו כתירוץ למה שקרה אחר כך, במלחמת 48, וגם כותלי הכיתות שלי הדהדו את מה שאנו רגילים לשמוע בשיח הציבורי - הפלסטינים לא הסכימו לחלוקה ולכן זו בעיה שלהם שאיבדו את הכול במלחמה. להתרגשותי, בשלב זה של השנה ושל השיעורים המשותפים שלנו נשמעו גם קולות אחרים, שאתגרו בשאלה פשוטה - ואתם במקומם הייתם מסכימים? שאלה שבאופן לא מפתיע לא זכתה לתשובה. איך אפשר לענות עליה? אם היו התלמידים עונים "כן, בוודאי שהיינו מסכימים", זה לא היה אמין, הם כבר ידעו כיצד הרגישו הפלסטינים לנוכח הגעתם של הציונים והכרזתם כי הארץ שלהם. מי יכול להסכים לתת חלק מביתו לזרים שהופיעו בחסות מעצמה זרה וטענו כי הוא שלהם? אם היו עונים "לא, איך אפשר להסכים לדבר כזה?" היו חותרים תחת הטענה של עצמם. ובדיוק בגלל שאין על שאלה זו תשובה פשוטה, היא חייבת להישאל.

אני התעקשתי להעלות שאלה נוספת בכיתה, עוד אחת מהשאלות שלרוב אין אנו מעלים על דעתנו - האם הציונים באמת הסכימו לחלוקה והתכוונו לכבד אותה או שהיה זה תרגיל פוליטי-דיפלומטי? תרגיל של אנשים מנוסים וחריפים המבינים היטב, שתמיד אפשר להגיד כן אבל לפעול בדיוק הפוך. בתודעה הקולקטיבית של כולנו חקוקה ההסכמה הציונית לחלוקה כעובדה שאינה מוטלת בספק ולכן מחובתנו כאנשים חושבים לבחון אותה שוב.

ועדת פיל: הצעת חלוקה ראשונה (1937)

ב – 18 במאי 1936 החליט הפרלמנט הבריטי להקים ועדת חקירה מלכותית שתבחן את הגורמים להתפרצות "המרד הערבי" ותגיש את המלצותיה. הלורד פיל (Peel) מונה לעמוד בראש הוועדה שמנתה שישה אנשים נוספים. בנובמבר הגיעו חברי הוועדה לביקור בארץ והחלו להיפגש עם מנהיגים יהודים ופלסטינים ועם אנשי הממשל המנדטורי. מי משני הצדדים לדעתכם דרש מוועדת פיל לסיים את המנדט ולאפשר עצמאות, הפלסטינים או היהודים? שאלתי את הכיתה והתשובה לרוב הייתה ששני הצדדים דרשו עצמאות.           זה נכון ששני הצדדים רצו עצמאות אבל עניין התזמון הנכון היה חשוב לא פחות מסיום המנדט. ההנהגה הפלסטינית רצתה בסיומו כמה שיותר מהר. בריטניה, מבחינת הפלסטינים, הייתה שותפה להשתלטות היהודית-ציונית ולנישולם ממולדתם.  במפגשיהם עם הוועדה שבו וחזרו המנהיגים הפלסטינים על הדרישות הקבועות: יש לבטל את רעיון הבית הלאומי היהודי, להפסיק את ההגירה היהודית, לאסור מכירת קרקעות ליהודים, לסיים את המנדט ולהקים מדינה פלסטינית עצמאית. הם הרגישו מוכנים ובשלים לעצמאות וחששו כי כל עוד המנדט יימשך, ילך היישוב העברי בארץ ויתחזק גאוגרפית, דמוגרפית וכלכלית, וייתכנותה של הקמת מדינה פלסטינית על כל שטח פלסטין תלך ותתרחק.     בדיוק מאותן סיבות שהובילו את הפלסטינים לדרוש הקמת מדינה פלסטינית לאלתר, ההנהגה הציונית העדיפה שהמנדט הבריטי על הארץ ימשך. מבחינת האינטרסים של הציונות והיישוב העברי בארץ, שמנה באותם ימים כ – 400 אלף אנשים בלבד ולא היה בשל לשלטון עצמי, נוכחות בריטניה עדיין הייתה חיונית. בנוסף, חששו הציונים שסיום המנדט בשלב זה יביא לעצמאות פלסטינית ולא יהודית. חיים ויצמן, מהמנהיגים הציונים הבולטים העיד בפני הוועדה כמה פעמים, פעם אחת מסר עדות פומבית ועוד ארבע פעמים מסר אותה מאחורי דלתיים סגורות, שלא לפרסום. באחת העדויות החשאיות האלה השתלח ויצמן בפלסטינים בניסיון לשכנע כי אינם כשירים לעצמאות לאומית:

הלאומיות הערבית היא בבחינת צמצום גס של ההיבט החומרי של הלאומיות האירופית – צמצום גס ביותר. הם נוטלים את הצורות החיצוניות; הם נוטלים אם אני רשאי לומר כך, את מכונות היריה, ולא את התוכן המוסרי, לא את "הרנסאנס" שכרגיל קשור בלאומיות....בארץ ישראל אין אפילו תמונה אחת, ולא ציור או ספר אחד שצוייר או נכתב על ידי ערבי לאומי. אהבתם לארצם לא מצאה ביטוי בספרות או באיזה הישג מוסרי כלשהו, אלא במכונות יריה, ובניצול מוצלח מאד של דינמיט שנרכש באורח בלתי חוקי...הם עם שבגלל היעדר תרבות, בשל היעדר יציבות, בשל היעדר ראיה גדולה יותר – מתייחסים בביטול לכל דבר, ובזריזות יתירה. הם גזע עצבני; הם מאד מדוכאים ובמידה שווה מגיעים בקלות להתרוממות רוח.[i]

ציטוט כזה המוקרן על הלוח מעורר כמובן חוסר נוחות בקרב התלמידים, הגזענות שבו בוטה ואף מפתיעה. לא בכדי ביטא ויצמן מילים גזעניות אלה בחדרי חדרים, בחושיו הפוליטיים המפותחים הבין שמחשבות אלו עלולות להזיק לציונות וללגיטימיות שלה בקרב הקהילה הבינלאומית. תחושת הזעזוע מתגברת כאשר בוחנים את אמירותיו של ויצמן גם על רקע המתרחש בגרמניה הנאצית באותן שנים והתפיסות האנטישמיות הרואות ביהודים, בין היתר, גזע חסר מוסר, יציבות נפשית ותרבות.

ביולי 1937 פרסמה ועדת פיל דו"ח בו פירטה את המלצותיה, שהתבססו על הנחת היסוד כי המנדט הבריטי לא מסוגל להוביל לפתרון הסכסוך בין שני העמים ולכן עליו לסיים את תפקידו. המצב שנוצר בעקבות התחייבויותיה הסותרות של בריטניה לפלסטינים מחד ולתנועה הציונית מנגד, מוביל בהכרח לפתרון חד וחלק, חלוקת הארץ לשתי מדינות נפרדות על פי העקרונות הבאים:

1.     הקמת מדינה יהודית עצמאית בשטח של כ –20 אחוז בלבד משטחה של פלסטין-ארץ ישראל.

2.     הקמת מדינה ערבית עצמאית משני עברי הירדן, שתכלול את כ-80 אחוזים השטח הנותר מפלסטין-ארץ ישראל.

3.     המנדט הבריטי יסיים את תפקידו בארץ ובמקומו יוקם מנדט חדש שיכלול את ירושלים ובית לחם, כמו גם מסדרון בין ירושלים ויפו שיחצה את המדינה היהודית העתידית לשניים.

4.     אזורים בעלי חשיבות נוצרית בצפון הארץ כדוגמת נצרת, אזור טבריה וחיפה, יישארו בשליטה בריטית חלקית.

5.     יש להסדיר את העברת הבעלות על הקרקעות בין שתי המדינות. מדובר היה בהפקעת הבעלות הפרטית הפלסטינית על אדמות בהיקף של כ-3 מיליון דונם והקצעתם למדינה היהודית. העברת הבעלות תוביל בהכרח ל"חילופי אוכלוסין" של כ – 225,000 פלסטינים שיוכרחו לעבור מגבולות המדינה היהודית העתידית אל המדינה הערבית העצמאית ושל כ-1,250 יהודים שיועברו בכיוון הנגדי.

לא הספקתי לסיים את השאלה מה דעתכם הכוונה ב"חילופי אוכלוסין" ואחד התלמידים צעק טרנספר. אכן, טרנספר המוני של כ-25 אחוזים מאוכלוסיית הפלסטינים. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהבריטים הציעו חלוקה כפתרון לבעיה באחת הקולוניות של האימפריה. קדמה לוועדת פיל חלוקת אירלנד ב – 1921 עת הוקמה המדינה העצמאית אירלנד החופשית, ללא צפון אירלנד שנותרה חלק מהממלכה המאוחדת. חלוקה זו  הייתה לאב טיפוס לתוכניות החלוקה העתידיות של האימפריה הבריטית בכלל ולזו של ועדת פיל בפרט. קשה לראות בחלוקת אירלנד הצלחה מסחררת, שכן בעקבותיה התנהלה מלחמת אזרחים ארוכה ומדממת בשנים 1923-1922 והחל מסוף שנות ה - 60 של המאה ה – 20 התחולל סכסוך אלים בצפון אירלנד, שנמשך 30 שנה והביא למותם של יותר מ-3,000 בני אדם.[ii] אין פלא, אם כן, שבוועידה השישית של חבר הלאומים שהתקיימה בז'נווה ב – 1937 תקף ראש ממשלת אירלנד החופשית, אמון דה ולרה, את תוכנית החלוקה של ועדת פיל. לדבריו, חלוקה של טריטוריה היא העוול האיום והנורא ביותר שאפשר לעולל לעם.[iii] הבעיה היהודית-פלסטינית רק תלך ותסתבך עם החלוקה, ניבא. בנאומו תקף דה ולרה את בריטניה וראה בה את האשמה לסכסוך.[iv]       

גם הטרנספר לא צץ לראשונה כפתרון בדוח ועדת פיל, הוא אפילו הוצדק בדיוני הוועדה עצמה בתקדים של  "חילופי האוכלוסין" שבוצעו בין יוון ותורכיה בתום המלחמה ביניהן ב – 1922. בשנת 1923 נעקרו בכפייה לא פחות מ-1.3 מיליון יוונים מאדמותיהם ומבתיהם שבתורכיה והועברו ליוון ובאותו האופן הועברו כ – 400 אלף תורכים מיוון לתורכיה. היה זה טרנספר המוני שנמשך במשך כשנה וחצי ואנשי ועדת פיל הכתירו אותו כניסיון מוצלח המחזק את הצעתם. את ההצלחה הזו חוו היוונים והתורכים לגמרי אחרת, כפי שמספרת לנו גברת יווניה מעיירה בצפון יוון שבזמן הטרנספר הייתה בת 14:

אני עדיין זוכרת את התקופה שקדמה לעזיבתם של המוסלמים [התורכים] את העיירה שלנו ב – 1924.  הם דיברו יוונית והתפרנסו מאותן עבודות כמונו; הם היו סוחרים זעירים ובעלי חנויות, או מגדלי צאן. אני זוכרת את היום שהם עזבו. חלקם נישק את האדמה, אחרים לקחו אתם קערות עם אדמה. הם היו אנשים הגונים; הגברים שלהם נהגו להשתתף בלוויות שלנו, והחלפנו בינינו מתנות של מזון בימי החגים השונים. הם נהגו לומר בנימוס שהם יקבלו את המזון שהבאנו להם כל עוד הוא אינו בשר חזיר. הם היו אנשים רגילים והם בכו כשעזבו...[v]

ואיך הגיבו הצדדים לתוכנית? פניתי לכיתה בניסיון להפעיל את הדמיון ההיסטורי שלהם. לרוב הדיונים הסתכמו במסקנה שהפלסטינים התנגדו לתוכנית בגלל הטרנספר בעיקר והציונים התנגדו לה בגלל השטח. הפלסטינים אכן התנגדו נחרצות לכל פרט בתוכנית. רעיון הקמתה של מדינה יהודית ולו רק על עשרים אחוזים משטחה של פלסטין,  היה חסר כל הגיון או צדק מבחינת מחוללי "המרד הערבי". הטרנספר המוצע של כרבע מהאוכלוסייה הפלסטינית החיה מזה דורות על גבי דורות בארץ נתפס כעוול נוראי. בעקבות פרסום הדו"ח חזר "המרד הערבי" לפעול והמאבק הפלסטיני בממשלת המנדט התגבר. ההתקפות על היישוב העברי החריפו גם הן עד אשר דוכאו באלימות רבה על ידי כוחות הביטחון המנדטוריים ב-1939.

בקרב ההנהגה הציונית עוררו המלצותיה של ועדת פיל ויכוחים אינסופיים וסוערים עד מאד. התפיסה כי כל הארץ, כולל עבר הירדן המזרחי, שייכת מתוקף זכות היסטורית לעם היהודי חצתה קווים בין שמאל וימין. התנועה הרוויזיוניסטית סירבה לקבל את קריעתה של הגדה המזרחית מגבולותיו העתידים של הבית הלאומי היהודי, כפי שקבעו הבריטים ב – 1921 עת העבירו אותה לידיו של המלך הירדני עבדאללה. מבחינת ז'בוטינסקי וחסידיו "שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן"[vi] לנצח נצחים, כך שחלוקה נוספת של הארץ והקצאת עשרים אחוז ממנה בלבד לבית הלאומי עוררו זעם והתנגדות נחרצת. אנשי הציונות הדתית התנגדו גם הם לחלוקה המוצעת ממניעים דתיים ולאומיים כאחד. פסקי הלכה של רבנים המזוהים עם הציונות הדתית קבעו כי תמיכה בחלוקה היא עברה על חוקי הדת.[vii] גם חברי תנועת "הקיבוץ המאוחד" הסוציאליסטית העדיפו לדחות את הקמתה המיידית של מדינה יהודית ולהמשיך בהרחבת ובהעמקת ההתיישבות היהודית בכל רחבי הארץ. תנועת "השומר הצעיר" שתמכה בהקמתה של מדינה דו-לאומית בפלסטין-ארץ ישראל התנגדה מטעמיה שלה לרעיון של חלוקה והפרדה בין העמים.

חיים ויצמן ודוד בן-גוריון, המנהיגים הבולטים והחשובים ביותר של התנועה הציונית באותם ימים, הצטרפו דווקא לתומכים ברעיון הכללי של חלוקת הארץ כבסיס לפתרון אך ראו בכך פתרון זמני בלבד. מבחינת בן גוריון היה זה השלב הראשון בהגשמת הרעיון הציוני, מדינה יהודית קטנה, שתלך ותתרחב עם הזמן עד שתכלול את הארץ כולה ואולי אף חלקים מעבר הירדן. באוקטובר 1937 הסביר בן-גוריון לבנו עמוס מדוע הוא תומך ברעיון החלוקה כחלק ראשון בתוכנית ארוכת טווח:

ההנחה שלי היא, ומשום כך אני חסיד נלהב של המדינה, אף אם היא כרוכה בחלוקה עכשיו – כי מדינה יהודית חלקית אינה הסוף, אלא ההתחלה...נכניס למדינה כל היהודים שאפשר להכניס לתוכה...נקים משק יהודי רב-ענפים...נארגן כוח הגנה משוכלל, צבא מובחר...ואז אני בטוח שלא ייבצר מאתנו להתיישב בכל שאר חלקי הארץ, אם מתוך הסכמה והבנה הדדית עם שכנינו הערבים ואם בדרך אחרת [...] ומשום כך, אין בלבי כל קרע בין השכל ובין הרגש. שניהם אומרים לי: להקים מיד מדינה יהודית, אפילו לא בכל הארץ, השאר יבוא במשך הזמן, מוכרח לבוא.[viii]

הנה הסדק הראשון בהנחת המוצא של רובנו, כי בכל הזדמנות אנחנו הציונים הסכמנו להתפשר. בן-גוריון הבטיח לבנו בפירוש כי הסכמה זו היא הסכמה להשהות בלבד את השגת היעד הסופי. הסכמה זו היא תרגיל הסחה, היא השתתפות במשחק הדיפלומטי לשם קבלת לגיטימציה מהקהילה הבינלאומית ויצירת דימוי של תנועה לאומית מתונה ופשרנית שאינה רוצה להרע לאף אחד. מאחורי הקלעים, כך עולה מהמכתב וכך גם היה במציאות, ימשיך היישוב העברי בארץ להתארגן ולהתחזק לקראת השתלטות מוחלטת על כל חלקי הארץ, גם אם הדבר כרוך בנישולם של הפלסטינים ממולדתם.      כמו כל סדק גם מכתב זה עורר פעמים רבות בכיתה תגובה אוטומטית של התנגדות. לא אחת נשמעו בכיתה קריאות כמו – אבל ככה העולם עובד! וכולם מתנהגים ככה! שניסו לטשטש את הצליל הצורם של התנפצות הדימוי העצמי הקולקטיבי. אם ככה העולם עובד, מדוע העדיף בן גוריון להצניע מחשבות אלו והשמיט אותן מאסופת המכתבים לבני משפחתו שערך ב – 1968? שאלה שזרקתי לחלל האוויר והמשכתי בהרחבת הסדק שנוצר.

בקונגרס הציוני העשרים שהתקיים באוגוסט 1937 בציריך, במהלך הדיונים הסוערים סביב הצעת ועדת פיל, נשא בן-גוריון נאום ובו התייחס לא רק לחלוקה אלא גם לרעיון הטרנספר שהציעו הבריטים:

חובה עלינו לבחון היטב את השאלה האם העברה אפשרית, אם היא נחוצה, האם היא מוסרית ואם יש בה תועלת. העברת אוכלוסין הייתה קיימת עד עתה, בעמק, בשרון ובמקומות אחרים. ידועה לכם פעולת קרן קיימת לישראל בנידון. עתה תצטרך העברה להיעשות בהיקף אחר לגמרי. בחלקים רבים של הארץ לא תהיה אפשרית התיישבות יהודית חדשה אלא על ידי העברת הפלחים הערביים. הוועדה [ועדת פיל] טיפלה ברצינות בשאלה זו וחשוב שהתכנית הזו באה מטעם הוועדה ולא מאתנו. לנו לא היו מאמינים...העברת האוכלוסין היא שמאפשרת תכנית התיישבותית מקיפה. לאושרנו, יש לעם הערבי שטחי קרקע עצומים ושוממים. הכוח היהודי בארץ ההולך וגדול יגדיל גם את אפשרויותינו להוציא לפועל את ההעברה בהיקף גדול.[ix]

ציטוט זה, שנמחק במכוון מהפרוטוקולים הרשמיים של הקונגרס הציוני העשרים אך נשאר בסטנוגרמות המקוריות של הנאומים וכך הגיע לידיהם של החוקרים, הוא הזדמנות פז לחשוף בפני התלמידים את המחשבות החבויות מאחורי השיח הדיפלומטי הציוני-ישראלי.[x] מה למעשה אומר כאן בן-גוריון? כיצד הוא תופס את הפעולה של הקרן הקיימת מראשיתה? איזו משימה הוא מטיל על הכוחות הלוחמים היהודים? האם דבריו מחזקים את טענות הפלסטינים בדבר הרצון הציוני לנשלם מאדמותיהם ולגרשם מהארץ? ומסדרת שאלות היסטוריות אלו עלו וצצו בכיתה שאלות מתחומי המוסר והפוליטיקה – האם רעיון הטרנספר הוא מוסרי לדעתכם? האם הוא אפשרי בכלל ואם כן, איך אפשר לבצע אותו? והאם זה מה שאנחנו רוצים שיקרה? הוויכוחים סביב השאלות האלה היו פחות סוערים משחשבתי. המשתייכים לצד הימני של המפה הפוליטית בכיתה, לא הבינו מה הסיפור ואף שיבחו את ההתנהלות הזו. מספר קטן של תלמידים שלא הזדהו כציונים התחזקו בתפיסותיהם לנוכח הנאום הזה ואילו אלו שהזדהו עם השמאל הציוני התקשו לעכל את הדברים הכתובים וכמעט ולא השתתפו בדיון.

לעומת הכיתה, הוויכוחים בין המתנגדים לתומכים בהצעת החלוקה באותו קונגרס ציוני היו סוערים מאד. ההחלטה שהתקבלה בסופו קבעה כי יש לדחות את הצעת החלוקה הספציפית של ועדת פיל, אך אין לשלול לחלוטין אפשרות לחלוקה טריטוריאלית והקמת מדינה יהודית על חלק משטחה של ארץ-ישראל. על רעיון הטרנספר המשיכה ההנהגה לדון גם במסגרות אחרות, בהנהלת הסוכנות היהודית למשל:       

ארתור רופין – "אינני מאמין בהעברה של בודד. אני מאמין בהעברה של כפרים שלמים".

מנחם אוסישקין – "אם תשאלו אותי, האם זה מוסרי להוציא 60,000 משפחות מן המקומות שהם יושבים בהם ולהעביר אותם למקום אחר ולתת להם כמובן את האמצעים בשביל התיישבות – הרי אגיד מוסרי"

ושוב בן גוריון – "ראיתי בתוכנית פיל שני דברים חיוביים: רעיון המדינה וההעברה הכפויה [...] אני מחייב העברה כפויה. אינני רואה בזה שום דבר לא-מוסרי".[xi]

לאחר שב – 1939 נסוגה ממשלת בריטניה מרעיון החלוקה ועמו רעיון הטרנספר, הבין בן-גוריון כי יש להצניע את הדיונים ולהימנע מהם אפילו מאחורי הקלעים, מחשש שיזיקו לתנועה הציונית ויפגעו בלגיטימיות של דרישותיה. למרות ההסתרה וההכחשה, רעיון הטרנספר מעולם לא איבד את קסמו והמשיך ועדיין ממשיך להעסיק את ההנהגה הציונית-ישראלית וקובעי המדיניות.[xii]

                                            * * * 

הערות

[i] מצוטט אצל: יוסף הלר, "וייצמן, ז'בוטינסקי והשאלה הערבית – פרשת ועדת פיל", 'זמנים', 11, 1983, עמ' 81

[ii] גיא ביינר, "חלוקת אירלנד מראה: אי אפשר להכריח אנשים לשכוח", בלוג: הסדנה להיסטוריה חברתית, אתר הארץ, 18.09.2017 - https://www.haaretz.co.il/blogs/sadna/2017-09-18/ty-article/0000017f-f8d0-d887-a7ff-f8f4e9220000

[iii] שולמית אליאש, "דה ולרה ותכנית החלוקה של ארץ-ישראל", 'קתדרה', 97, 2000, עמ' 122

[iv] שם, עמ' 128

[v]  Bruce Clark, "Twice a Stranger – Greece, Turkey and the Minorities they Expelled", Harvard University Press, 2006 , p. 228

[vi]  מתוך שירו של ז'בוטינסקי – "שמאל הירדן"

[vii] עירד עומר, "חלוקת ארץ-ישראל: הפולמוס הקטן מול הפולמוס הגדול", עבודת תזה לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה", אוניברסיטת חיפה, 2017, עמ' 7

[viii] מתוך מכתבו של דוד בן-גוריון אל בנו עמוס, לונדון, 5.10.1937 - https://www.haaretz.co.il/magazine/2015-11-25/ty-article/.premium/0000017f-e2d9-d75c-a7ff-feddfae80000

[ix] בני מוריס, "הערות על ההיסטוריוגרפיה הציונית ורעיון הטרנספר בשנים 1944-1937", בתוך: יחיעם ויץ עורך, 'בין חזון לרוויזיה: מאה שנות היסטוריוגרפיה ציונית', זלמן שזר, 1997, עמ' 199

[x] שם, שם

[xi] שלושת הציטוטים לקוחים מתוך: תום שגב, "ימי הכלניות", כתר, 1999,  עמ' 329

[xii] ניר חסון, "ההתיישבות בעזה היא רק סיסמה, מה שעומד במרכז הכנס ההמוני הוא הטרנספר", הארץ, 29.01.2024