אנטי אקדמיה

Ⅰ. הרובה בכיתה: לגנאלוגיה של אקדמיה מגויסת   

״החיבור שבין האקדמיה להכשרת דור העתיד של מפקדי צבא היבשה מייצר נבט שאנו נוטעים כיום ונקצור את פירותיו בעתיד״.

ראש החטיבה לרכש שירותי פרט ויחידה באגף מינהל הרכש והייצור במשרד הביטחון, מתוך כתבה בדה מרקר אודות תוכנית ׳ארז׳ הצבאית-אקדמית בשיתוף פעולה של המשרד ואוניברסיטת תל אביב, 2023  

״הסטודנטים החדשים ישתלבו במגוון תחומים במסלולים דו־חוגיים בלימודי חברה, ניהול, מדעים והייטק ואנו רואים בכך ביטוי נוסף לתרומתה של האוניברסיטה לחוסנה ופיתוחה של החברה והמדינה״.

פרופ׳ אייל זיסר, סגן הרקטור באוניברסיטת תל אביב, שם, 2023

קבוצת חיילות במדים צבאיים יושבת על הדשא מחוץ לבניין גילמן למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. חבורת חיילים נושאי נשק מסתודדת בכניסה לפקולטה למתמטיקה באוניברסיטה העברית. באולם גדול באוניברסיטת חיפה יושבים מאות נערים ומקשיבים להרצאה מפי רס״ן ר׳, קצין בכיר בצבא, אודות תוכניות העתודה השונות. אחריו יעלו לדבר בשבחן גם נציגי האוניברסיטאות. שני סטודנטים יושבים בשיעור של החוג לאוירונאוטיקה בטכניון; יותר מאוחר באותו היום, הם מדברים עם נציגי גיוס של חברת הנשק אלביט מערכות בדוכן שהקימה כחלק מיריד התעסוקה בקמפוס. באוניברסיטת בן-גוריון, כמה סטודנטים מדברים עם נציגי גיוס המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים. במרחק צעדים ספורים, קבוצה אחרת משוחחת עם סוכני גיוס של השב״כ. הסטודנטים ממלאים את כיסיהם בשוקולדים שמונחים בקערת פלסטיק שקופה בדוכן. במעבדות של האוניברסיטה העברית כימאים רוכנים מעל מיקרוסקופ אלקטרונים ומביטים במבנה ובעובי השכבה שנגלית מבעד לעדשה במסגרת ניסוי עם חברת רפאל — מערכות לחימה מתקדמות בע״מ.

כל אלו הן פיסות חלקיות שעולות מתוך תמונת המציאות הגדולה הנחשפת בהפניית המבט אל האקדמיה בישראל: אקדמיה שמגויסת — מההוראה למחקר, מהשיח למחשבה — למיליטריזם הישראלי. במאמר זה אציג ממצאים עיקריים מתוך דוח מחקר אקטיביסטי שפרסמנו השנה בפרופיל חדש — ״אקדמיה בפקודה: מיליטריזם באקדמיה בישראל״, שממפה ומנתח את שיתוף הפעולה הענף והמתמשך בין מוסדות להשכלה גבוהה בישראל לבין מערכת הביטחון והתעשייה הצבאית, ואראה כיצד שיתוף פעולה זה מעצב את המוסדות והחיים האקדמיים. אסרטט כיצד שיתוף פעולה זה הופך את האקדמיה לחלק ממכונת האלימות הממסדית. אציג גם מספר ממצאים שלא כלולים במסמך המקורי, הנוגעים למופעים של מיליטריזם אקדמי בשנתיים האחרונות. לקראת סוף המאמר, אציב את האקדמיה בישראל מול תמונת המראה שלה — האקדמיה הפלסטינית, ואציע כמה כיווני פעולה/מחשבה על דרכי מאבק בתהליכים הללו, מתוך ומחוץ לאקדמיה, וכן מתוך ומחוץ לישראל/פלסטין.  

בישראל, המונח הכללי ״מערכת הביטחון״ מתייחס לשלל גופים שונים. הם שזורים ונסמכים אלה על אלה, מזינים האחד את השני בידע, משאבים ואנשים. באופן רשמי, אלה כוללים את הצבא, המשטרה וגופי הביון (השב״כ והמוסד). בהרחבה, ניתן גם לכלול את משרד הביטחון ואת התעשייה הצבאית (הציבורית והפרטית). לאקדמיה בישראל יש קשרים ענפים עם רבים מהם.   

באופן כללי, את העבודה האקדמית ניתן לחלק לשני ענפים מרכזיים: הוראה ומחקר. בשני מאמרים שפרסם בעשור הקודם, התחקה ההיסטוריון אלעד נאמני אחר ראשיתו של המיליטריזם האקדמי בתחום ההוראה. נאמני מתאר כיצד כבר בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל סימן הצבא את מערכת החינוך האזרחית (החל מגני הילדים ועד האוניברסיטאות) כמרחב אסטרטגי להשפעה על אזרחי המדינה, שאת משאביו הוא יכול לנצל לצרכיו החומריים והפוליטיים. החלטה זו התקבלה בצבא מתוך הבנה שהתערבות במרחב החינוכי תסייע להצדקת התקציבים הגבוהים שדרש מהמדינה באותה עת ולשימור הגושפנקא החברתית לגיוס החובה (בסדיר, בקבע ובמילואים). בהקשר האקדמי, הצבא סבר שישנה שכבה משכילה, אמידה ובעלת כוח, אשר מחזיקה בידע רב אותו יוכל הצבא לרתום בדרכים שונות.

ראשית ההתערבות בתחום ההוראה ב-1951, כאשר הורה דוד בן גוריון על הקמתם של שני מסלולי העתודה הראשונים, באוניברסיטה העברית ובטכניון. המהלך נתקל תחילה בהתנגדות קלה מצד המוסדות האקדמיים, אך עם השנים זו שככה לחלוטין: נכון לשנת 2023, פעלו במוסדות אקדמיים בישראל לפחות 54 תוכניות צבאיות-אקדמיות להכשרה של חיילים לתפקידים צבאיים. לפי תשובת משרד הביטחון לבקשת חופש מידע שנגעה לשנים 2019—2022, שיתוף פעולה זה הניב למוסדות אקדמיים בישראל קרוב ל-270 מיליון שקלים בשנים אלו. 

כך העיד לפני קצת יותר מעשור סמנכ״ל בכיר למחקר ופיתוח ברפאל ומרצה בטכניון: ״יש קשרים סימביוטיים בינינו לבין הטכניון. 70% מהמהנדסים ברפאל הם בוגרי הטכניון. הקשר בינינו לאקדמיה הוא חובה״.

תוכניות ההכשרה הללו מגוונות, ומנוהלות על ידי גופים שונים. באוניברסיטה העברית, למשל, פועלת מאז 1979 תוכנית ״תלפיות״, שמנוהלת על ידי חיל האוויר והמנהל למחקר ולפיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון, ומטרתה היא הכשרתם של קציני מחקר ופיתוח עבור משרד הביטחון והצבא. תכנית “פסגות”, שפועלת באוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בן-גוריון והטכניון, ממותגת על ידי הצבא כ״תוכנית המצוינות של העתודה האקדמית״ (הצבא משתמש בסופרלטיבים דומים לתיאור רוב תוכניות העתודה) ומכשירה גם היא מפתחי אמצעי לחימה עבור מערכת הביטחון. תוכנית ״אודם״, שהחלה לפעול לפני כשלוש שנים,מגייסת נערים כבר בגילאי 14-15 למסלול בן שתים-עשרה שנים, שמטרתו זהה. היא מנוהלת בשיתוף פעולה של הטכניון, משרד הביטחון, המוסד, שב״כ, רפאל — מערכות לחימה מתקדמות וחברות נוספות בתעשייה הצבאית. 

בדומה להליכי המיון והגיוס לתפקידים אחרים בצבא, גם אל תוכניות אלו מתמיינים בני ובנות נוער, לרוב בסביבות גיל 16. לאחר קבלתם למסלול, הם חותמים על חוזה דרקוני ומחייב שמשעבד אותם למערכת הצבאית לפחות עד אמצע שנות העשרים שלהם, כמעט ללא דרכי יציאה. בתי ספר תיכוניים והמוסדות האקדמיים עצמם לוקחים חלק בשיווק ובעידוד הגיוס של נוער לתוכניות אלו, בין השאר על ידי אירוח כנסי מתעניינים ואירועים מיוחדים לתוכניות ה״עילית״ הרבות, ופרסומן בדפים הרשמיים שלהם באתרי האוניברסיטאות וברשתות החברתיות. במקרים רבים, המועצה להשכלה גבוהה והמוסדות האקדמיים מתאימים את תוכניות הלימוד ותנאי הזכאות לצרכיו של הצבא. במכרז של תוכנית ״ארז״, למשל, שמטרתה הכשרת הפיקוד הקרבי בצבא, ושהחלה לפעול באוניברסיטת תל אביב ב-2024, דרש משרד הביטחון כי חמישית מנקודות הזכות לתואר האקדמי יוענקו כנגד הכשרה צבאית בטרם רגליהם של החיילים דרכו בקמפוס. לעיתים, דרישות הצבא מהמוסדות האקדמיים איתם הוא משתף פעולה מגיעים עד כדי אבסורד קומי. באותו מכרז דרש הצבא, בין השאר, שלחיילים “תינתן עדיפות בהשאלת ספרים, וכן יכולת להשאיל ספרים מעבר בהתאם להנחיות המוסד״, שמרצים ילמדו בבסיסים צבאיים בהתאם לצרכי הצבא, ושימנעו בשיעוריהם מ״אמירות פוגעניות״ כלפי החיילים, מדיהם ושירותם בצבא. 

גם בתחום המחקר קיים שיתוף פעולה ענף: מוסדות אקדמיים רבים מבצעים מחקר משותף או מוזמן על ידי משרד הביטחון והתעשייה הצבאית; לעיתים, חברות נשק אף מקימות מרכזי מחקר ופיתוח בסמוך למוסדות אקדמיים, על מנת להדק את מערכת היחסים הצבאית-תעשייתית-אקדמית. בידיעה שהתפרסמה באתר של אוניברסיטת בן-גוריון ב-2019, שעסקה בחתימת הסכם על שיתוף פעולה מחקרי בינה לבין חברת הנשק רפאל, מסרה נציגת האוניברסיטה שהם ״מצפים לשיתוף פעולה הדוק עם רפאל, מובילה עולמית במערכות לחימה מתקדמות״. הנציגה הוסיפה כי שלוחת המחקר והפיתוח של החברה הוקמה בסמוך לקמפוס ״כדי ליהנות מהכשרונות ומהמומחיות של האוניברסיטה״. החברה נתנה הסבר דומה כאשר הקימה מרכז מקביל בסמוך לקמפוס האוניברסיטה העברית בהר החוצבים ב-2017. בתשובה לבקשת חופש מידע שהגשנו לאוניברסיטה, צוין שיתוף פעולה מחקרי בסכום של מעל ל-3 מיליון שקלים בינה לבין רפאל, ושיתוף פעולה נוסף עם השב״כ בהיקף של כחצי מיליון ש״ח. האוניברסיטה עצמה הודתה שמדובר במידע חלקי, שפרסומו הותר על ידי הגופים עמם היא משתפת פעולה. לזכותה של העברית ייאמר שהיא לפחות מסרה נתונים כלשהם — כמעט כל שאר האוניברסיטאות אליהן פנינו סירבו לחלוטין למסור מידע בנושא, בשלל תירוצים. ובכל זאת, לפעמים גם ציטוט אחד מכיל אמת גדולה. כך העיד לפני קצת יותר מעשור סמנכ״ל בכיר למחקר ופיתוח ברפאל ומרצה בטכניון: ״יש קשרים .סימביוטיים בינינו לבין הטכניון. 70% מהמהנדסים ברפאל הם בוגרי הטכניון. הקשר בינינו לאקדמיה הוא חובה״ 

המיליטריזם באקדמיה בישראל אינו נוגע רק לשיתוף הפעולה הישיר והממשי עם מערכת הביטחון והתעשייה הצבאית. הוא מתבטא גם בתחומים אחרים בחיים האקדמיים: בתהליך הקבלה ללימודים במוסדות אקדמיים רבים, למשל, מועמדות נדרשות לשתף עם המוסד מידע הנוגע לשירותם (או אי-שירותם) בצבא; בהליך הקבלה למעונות סטודנטיאליים (שהם משאב יקר ערך ונדיר בנוף האקדמי במדינה), ניתנות נקודות זכאות למי ששירתו בצבא או למי ששירתו במילואים בשנה האקדמית שבה הוגשה הבקשה; כלל המוסדות מעניקים נקודות זכות אקדמיות לתואר בגין שירות מילואים; מלגות רבות, גם מבין אלו שניתנות על ידי המוסדות האקדמיים עצמם, מיועדות למשרתי צבא בלבד, ותנאים אקדמיים שונים מותאמים במקרים רבים לקבוצה זו, בין השאר בהקלות לימודיות שניתנות לחיילי מילואים בשל שירותם בצבא. במקרים שונים, מעונות סטודנטיאליים הוסבו לבסיסים צבאיים לכל דבר עבור חיילים-סטודנטים, משתתפי תוכניות עתודה. מוסדות אקדמיים גם משתפים פעולה בגיוס של סטודנטיות לחברות התעשייה הצבאית, למוסד ולשב״כ, באירועי קריירה בקמפוסים האקדמיים ואף בניהול קורסים משותפים (למשל, תוכנית Innobit שמשותפת לאלביט ולפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב). האקדמיה משתפת פעולה עם הגופים הצבאיים גם בארגון ואירוח כנסי ״ביטחון״, בהשתתפות אנשי צבא בכירים. כל אלה גם מובילים לכך שהמרחב האקדמי עצמו רווי בחיילים וסטודנטים נושאי נשק ולובשי מדים.

המרכיבים השונים הללו משפיעים באופן ישיר על המבנה וההביטוס האקדמיים. המיליטריזם האקדמי לעיתים מוביל לשיח צבאי של מרצים, לשינוי אופיים של קורסים ואף של מחלקות אקדמיות שלמות, ולמיעוט בולט במחקרים ובשיח ביקורתיים על פעולות הממשלה והצבא וההשפעות השליליות של המיליטריזם על החברה האזרחית. הם גוררים להדרה של סטודנטים ואקדמאים — בעיקר, אך לא רק, פלסטינים — מהאקדמיה בישראל. יעידו על כך דבריהן של שתיים מהסטודנטיות שהתראיינו לדוח: לפי אחת מהן, בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון אין כמעט בכלל סטודנטים פלסטינים, כיוון שזו מקיימת שיתוף פעולה עם רפאל והתעשייה האווירית; השנייה סיפרה שעזבה את החוג למזרח תיכון ואסלאם באוניברסיטה העברית בגלל ״השיח הביטחוניסטי״. סטודנטית פלסטינית צעירה שהתראיינה לדוח סיפרה על הדילמה שהיא מתמודדת איתה — אם תמשיך בקריירה אקדמית באוניברסיטה ישראלית, היא תאלץ לוותר על הפעילות הפוליטית שלה. אך לא פחות חשוב מכל אלו, מערכת היחסים הקרובה בין המיליטריזם לאקדמיה הופכים את האחרונה למוסד שלוקח חלק מהותי בתחזוק ושכלול מערך האלימות הממסדית של ישראל.   

את הבחירה של האקדמיה לשתף פעולה עם מנגנוני הצבא והתעשייה הצבאית בישראל אפשר להסביר במספר דרכים. הראשונה (וככל הנראה העיקרית) שבהן היא בחירה אידיאולוגית-פוליטית מודעת — רבים מראשי המוסדות האקדמיים וחברי הקהילה האקדמית מזדהים עם הערכים הצבאיים-ציוניים בישראל. סיבה נוספת היא כלכלית, וניאו-ליברלית באופיה, והיא ההכנסה הישירה ששיתוף הפעולה הצבאי-אקדמי מניב למוסדות, לצד ההון הסימבולי שהן זוכות לו, בדמות יוקרה וייחוס שמוקנים לגופים ולחברות צבאיות בתודעה החברתית בישראל. השילוב הזה הופך מוסדות אקדמיים עתירי שיתוף פעולה עם גופי ביטחון לאטרקטיביים יותר עבור סטודנטים וחברי סגל פוטנציאליים, ובו בזמן, במעגל של היזון חוזר, גם עבור הגופים הצבאיים וחברות הנשק עצמן. 

המיליטריזם לא פוסח גם על ציבור הסטודנטים: היסטורית, תנועות סטודנטים ברחבי העולם תפסו מקום מרכזי במאבקים פוליטיים שנאבקו בקונצנזוס לאומי-מיליטריסטי. אך התופעה כמעט ואינה קיימת בישראל. אפילו להיפך: אגודת הסטודנטים הארצית הביעה שוב ושוב תמיכה בלחימה המועצמת המכונה “מלחמה”, שישראל ניהלה החל מאוקטובר 2023, ולאחרונה אף השביתה את הלימודים בדרישה לגיוס חרדים. כל זה לא מפתיע — קרוב ל-30% מהסטודנטים בישראל רשומים כחיילי מילואים. וישנו הסבר נוסף למיליטריזם של ציבור הסטודנטים — רבים מהם מגיעים לאקדמיה אחרי שנים רבות של אינדוקטרינציה במערכת החינוך הטרום-אקדמית, ולעיתים קרובות מיד אחרי תום השירות הצבאי שלהם, או שנים בודדות אחריו. כפי שניתן לראות בדו״ח המחקר, האקדמיה לא משקיעה מאמצים רבים בערעור ואתגור התפיסות הפוליטיות של הסטודנטים, מאחר והיא עצמה מהווה מרכיב אינטגרלי מהסדר החברתי המיליטריסטי בישראל.

Ⅱ. מכונת הסריגה ומכונת הירייה

כמה אנקדוטות מהשנתיים האחרונות ממחישות היטב את טענות המאמר (והדוח):

בשבועות הראשונים שלאחר מתקפת ה-7 באוקטובר, התקשורת הישראלית הוצפה במאמרים אודות התגייסות החברה הישראלית למאמץ המלחמתי ולחיזוק החוסן הלאומי האזרחי ב״עורף״. בין דיווחים על ישראלים שהתנדבו לסייע לחקלאים בעוטף עזה בקטיף עגבניות או לסייע לצבא בפריקת ציוד צבאי ממטוסי משא אמריקאים, הופיעו מספר כתבות ודיווחים על המעורבות של מוסדות אקדמיים וחברי אקדמיה במאמצים הלאומיים-מלחמתיים המיידיים. 

דיווחים אלו ציינו, בין השאר, ששלושת בתי הספר לאמנות הגדולים בישראל – בצלאל, שנקר, וויצו – הצטרפו למאמץ הייצור של ציוד צבאי על מנת לסייע למתקפה הקרקעית של ישראל בעזה שהחלה ב-27 באוקטובר, 2023. במגזין את פורסמה כתבה המתארת כיצד, בעקבות בקשה שהתקבלה ממשרד הביטחון, מחלקת האופנה בשנקר פתחה ״מתפרת חירום״ לתפירת ציוד צבאי ״לטובת הגדודים והפלוגות הפועלים בשטח״. למשימה התגייסו ״עשרות מרצים וסטודנטים, אשר תופרים באינטנסיביות אביזרים ספציפיים המותאמים לאפודי הלוחמות והלוחמים.״ מאיה ארזי, מרצה מסגל המחלקה, סיפרה לאת שהחמ״ל ״עובד מול צה״ל ולפי דרישתו.״

התופעה של סדנאות גרילה לייצור ציוד צבאי לא הוגבלה לבתי הספר לאומנות. באוניברסיטת בן-גוריון, סטודנטיות וסגל הקימו מעבדה לייצור והדפסה של ציוד צבאי ואביזרים ללוחמים באמצעות מדפסות תלת מימד במעבדות האוניברסיטה. לפי כתבהשהתפרסמהבמעריב, המעבדה, שכללה יותר מ-200 מתנדבות, בהן סטודנטיות ומהנדסות, ייצרה למעלה מ-20,000 יחידות של ציוד צבאי, כולל אלפי ברכיות לחובשים, אביזרי שיפצור למכשירי קשר, מטענים לרכבים צבאיים ויתדות לקיבוע, זאת ״בהתאם לצרכים שעלו מהשטח, כבר בימים הראשונים ללחימה״. לדברי יוזם הפרויקט, חברי סגל באוניברסיטה נידבו מעבדות נוספות על מנת לסייע במאמץ ההדפסה. המיזם, נכתב, אף קיבל מענק תמיכה מטעם האוניברסיטה והאגודה הסטודנטיאלית. 

אוניברסיטת בן גוריון כמובן אינה האוניברסיטה היחידה שהתגייסה באופן ישיר למאמץ המלחמתי. כפי שפורסםב״שיחהמקומית״ בנובמבר 2024, אוניברסיטת תל אביב התגאתה בכך שהיא מפעילה “חמ״ל הנדסה״ שפיתח טכנולוגיות לצבא. 

שיתוף הפעולה הגלוי בין האקדמיה לצבא ולתרבות המיליטריסטית הישראלית בשנתיים האחרונות אינו מסתכם במכונות תפירה ומדפסות. לפי כתבה שהתפרסמה ב״מעריב״ בסוף 2023, החליטו הות״ת (ועדה לתכנון ותקצוב) של כלל האקדמיה במדינה, המועצה להשכלה גבוהה והתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית על תוכנית תמיכה בסטודנטים בסך חצי מיליארד ש״ח, שכללה, בין השאר, הענקת 12,000 מלגות חיילי מילואים. אוניברסיטאות רבות הודיעו על מענקים נוספים משלהן, ולעיתים התנו את גובה המלגה בהתאם ל״תרומתם למאמץ המלחמתי או החברתי״. אוניברסיטת תל אביב הביעה תקווה להגדלה משמעותית של המענק, ״במיוחד למשרתים במערך הלוחם או תומך הלחימה״. 

מעבר לאנקדוטות האלו, כל הסימנים מצביעים על כך שהאקדמיה המשיכה בשיתוף הפעולה הרגיל שלה עם המיליטריזם בישראל, בין השאר בהכשרה של חיילים לתפקידים צבאיים, במחקר צבאי-אקדמי, ובגיוס בני נוער לצבא וסטודנטים למערכת הביטחון ולתעשייה הצבאית. המדיניות הכללית של המוסדות האקדמיים בשנתיים האחרונות התאפיינה בארבעה מרכיבים עיקריים: התיישרות (עם הקו של המדינה), התעלמות, השתקה וקורבנות. ההתיישרות וההתעלמות באו לידי ביטוי, במקרה הטוב, בשתיקה הכללית של ראשי המוסדות האקדמיים בנוגע למדיניות הצבאית של הממשלה. אף אחד מראשי המוסדות האקדמיים במדינה לא השמיע ולו הסתייגות אחת, ביקורת קלה שבקלות, על ההרס המוחלט של רצועת עזה, ובתוכו גם השמדתה של האקדמיה הפלסטינית, לכאורה מוסד קולגיאלי. ביולי 2025 פרסמו חמישה נשיאי אוניברסיטאות – של העברית, תל אביב, הפתוחה, הטכניון ושל מכון ויצמן – מכתב ששלחו לראש הממשלה נתניהו, בו קראו לפתרון ״בעיית הרעב הנורא השורר בעזה״ והביעו ביקורת על ההרס המכוון, הרטוריקה הג׳נוסיידית והתכנית ליצירת ׳עיר הומניטרית׳ שנידונה באותם ימים, אך הדגישו ש״שחרור החטופים וצמצום הפגיעה בחיילינו הם מטרות עליונות.”  נשיאי האוניברסיטאות אריאל, בן גוריון, בר אילן וחיפה סירבו לחתום. במקרה היותר גרוע, ההתיישרות וההתעלמות כללו אימוץ של הרטוריקה הממשלתית, למשל בנאום ה״עמלק״ של נשיא אוניברסיטת תל אביב מ-2023 ובמאמר המצדד בהחרבת עזה שפרסם פרופ׳ אביתר מתניה באותה שנה. ההשתקה התבטאה בהליכי שימוע, פיטורים והרחקה של סטודנטים ומרצים שנחשדו בסטייה מהאתוס הצבאי ומהקונצנזוס הלאומי-נקמני, למשל במקרה של פרופ׳ נדירה שלהוב-קיבורקיאן, שהושעתה ממשרתה באוניברסיטה העברית לאחרי שאמרה בראיון שישראל מבצעת רצח עם בעזה; בנובמבר 2023, דיווח מרכז עדאלה שקיבל מעל ל-120 בקשות לסיוע מסטודנטים פלסטינים, מ-36 מוסדות אקדמיים שונים, שנפתחו נגדם הליכים משמעתיים. המרכיב הרביעי, הקורבנות, הופיע בעיקר בתגובה לחרם האקדמי המתרחב על ישראל, תוך חוסר רצון ואי-יכולת לקחת אחריות ולהכיר בתפקידן באפרטוס הצבאי בישראל והטלת מירב האחריות על ״אנטישמיות״.

Ⅲ. תמונת ראי  

עד ה-7 באוקטובר פעלו ברצועת עזה 12 מוסדות אקדמיים. לפי דו״ח ביניים של משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים, התקיפות של הצבא הישראלי בשנתיים האחרונות לא פסחו על אף אחד מהם. הצבא השמיד קרוב ל-60 מבנים אקדמיים; אלפי סטודנטים ואקדמאים נהרגו; וכלל הסטודנטיות והחוקרות איבדו את הגישה להשכלה גבוהה. ב-17 בינואר 2024 דווח כי האוניברסיטה האחרונה בעזה הושמדה. 

אפשר וצריך לדמיין גם אקדמיה (וחברה) אחרת: אקדמיה חופשית באמת, חופשית מהשפעות צבאיות ולאומיות, חופשית מדוגמטיות לאומנית, כזאת שמשרתת את החברה ולא את השלטון ומסרבת להתיישר לפי קווים של אינטרסים גזעניים, לאומיים וצבאיים צרים. אפשר וצריך לשאוף לאקדמיה שמציעה מבט ביקורתי באמת ומאתגרת את החשיבה והשיח הרווחים, כזאת שמנצלת את משאביה ומעמדה על מנת לקדם את החברה האנושית

לאובדן בחיי אדם נוסף גם האובדן של חומר אקדמי רב ערך וחד פעמי, והרס עתידם של אלפי סטודנטים ואקדמאים פלסטינים. עבור רבים בעזה, כמו בעולם בכלל, כניסה בשערי האוניברסיטה היא לעיתים קרובות גם כניסה בשערי העולם. רבים בעולם נאחזים בחלום האקדמי כעוגן בירוקרטי וכלכלי להגירה, גם אם זמנית. המצור ארוך השנים של ישראל על עזה מותיר אפשרויות מעטות בעבור מי שיכול ומעונין להשתחרר ממנו בכוחות עצמו. אחת הדרכים לעשות זאת היא קבלה ללימודים מתקדמים מחוץ לעזה. אך אחרי ההרס שזרעה ישראל בשנתיים האחרונות, רבים נשארו ללא קורת גג אקדמית, ולכן גם ללא חבל הצלה מחיי המצור, הדוחק ואימת המוות. 

כבר שנים שהצבא טוען שלוחמי חמאס מסתתרים בלב אוכלוסייה אזרחית, כהצדקה למספר הרב של אזרחים שנהרגים בפעולותיו. גרסה של הטיעון הזה גם שימשה את דוברות הצבא כדי להצדיק את הפגיעה במוסדות אקדמיים ברצועה, כיוון שאלו, לטענתו, משמשים להכשרת חיילים לזרוע הצבאית של חמאס ולפיתוח נשק. וכי מה יגידו המוסדות האקדמיים בישראל? אפילו אם הטענה של דוברות הצבא נכונה, היא מייצגת מוסר כפול ומעוות. תארו לכם שימוש בטיעון הזה על ידי צבא אחר כדי להצדיק הטלת אלפי פצצות על האוניברסיטה העברית והטכניון, כיוון שאלו מסייעות לצבא בהכשרת חיילים ומחקר. אלא שתפיסת העליונות המוסרית העצמית המדומה של הציבור הליברלי בישראל לא מאפשרת לו להבחין באנלוגיה כזו ולהפנים את השלכותיה.   

Ⅳ. לקראת אקדמיה חופשית 

“עד כה הפילוסופים אך פירשו את העולם; המטרה היא לשנותו.” (קרל מרקס, תזות על פוירבך, 1845) 

באפריל 1933 התמנה הפילוסוף מרטין היידגר, שהיה חבר במפלגה הנאצית, לרקטור אוניברסיטת פרייבורג. יום קודם לכן, פוטר מתפקיד זה וילהלם פון מולנדורף, בשל סירובו לפטר חברי סגל יהודים, להסיר ספרים ״לא-אריים״ מן הספרייה, ולהפיץ פרופגנדה אנטישמית ברחבי האוניברסיטה. פיטוריו של מולנדורף, ותקופת הרקטורה הקצרה והמבישה של היידגר, היו פרט קטן מתוך מדיניות רחבה יותר שעיצבה את האקדמיה הגרמנית בתקופת השלטון הנאצי, ושבמסגרתה, בין השאר, נאסר על אוניברסיטאות ברחבי הרייך להעסיק חברי סגל יהודים ומתנגדי משטר, והוטלה מגבלה על מספר הסטודנטים היהודים שרשאים להיכנס בשעריהן, עד שלבסוף כניסתם נאסרה כליל. שיתוף הפעולה של המוסדות האקדמיים בגרמניה עם התכתיבים הגזעניים והדורסניים של המשטר הנאצי סייעו בתהליך הנרמול של אלה והותירו כתם עמוק על מורשתה. 

לפחות בגלגולה המודרני, האקדמיה זיהתה את עצמה לרוב כמוסד חיוני בחברה האזרחית — כמרחב לייצור וקידום של הידע, התרבות והחברה האנושית בכללותה — וככזה, מרחב שמעניק לבאים בשעריו חופש מחקרי, פולמוס ביקורתי ושוויון הזדמנויות. בד בבד, לעיתים קרובות התמודדה האקדמיה עם המתח שבין האוניברסלי לפרטיקולרי, או בין המוסר האנושי לזה הלאומי: מצד אחד, היותה חלק מקהילה בינלאומית של שיתוף ידע, מחקר משותף, וחילופי מרצים וסטודנטים, ומצד שני היות כל מוסד אקדמי נטוע במדינה וחברה לאומיות, שמפרטיה הוא מורכב ושעליהן נסמך קיומו, כלכלית ופוליטית.

את מלאכת איסוף הממצאים לדו״ח התחלתי בינואר 2023. כשסיפרתי לאנשים על הפרויקט, לעיתים קרובות נשאלתי אם זה מחקר אקדמי שאני כותב כחלק מתזה. השבתי, בשעשוע מסוים, שלהיפך: זה מחקר אנטי–אקדמי. לא במובן זה שהוא שולל לחלוטין את המתודולוגיות האקדמיות ואת הלגיטימיות של המוסד האקדמי, בישראל ובכלל, אלא בכך שהוא מצביע על כשלים מהותיים בצורת ההתארגנות וההוויה האקדמית בישראל, ומציע, אולי, צורת הסתכלות אחרת על מבניה ובחירותיה, שבתקווה יובילו לאינטרוספקציה, חשיבה מחודשת ושינוי. 

את המיליטריזציה המתמשכת והמעמיקה של האקדמיה בישראל צריך להבין כפרט בתוך התהליך הכולל של מיליטריזציה שמקיף את כלל החברה האזרחית בישראל. תהליך זה מעצב את תפיסת הזהות והעתיד של ישראלים מיום היוולדם. בניגוד לבני נוער במדינות אחרות, בני נוער בישראל לרוב רואים את עתידם דרך הפריזמה של שירות צבאי: במקום לשאול את עצמם איזה מקצוע ירצו ללמוד או לאן ירצו לנסוע, רבים חושבים על התפקיד שימלאו בשירותם בצבא (עבור בנים, זה יהיה לרוב תפקיד קרבי). הדמיון והחשיבה שלהם מתעצבים לתודעה של חיילים-לעתיד, ולא אזרחים-לעתיד. את רבים ממי שיתגייסו ילווה הצבא עד לפחות מחצית חייהם, אם ימשיכו בשירות מילואים, ולאחר מכן, כהורים-לחיילים (או אחים ל-, דודים ל-, חברים של-, וכו׳). המיליטריזציה הזו גם מלווה את חיי היומיום והמרחב הציבורי (למשל באינספור פרסומות שמציגות חיילים או כוללות התייחסות לשירות צבאי), ומבנה יחסים משפחתיים, מערכות יחסים חברתיות ורומנטיות, ואת היחסים המגדריים בישראל, מאחר והצבא הוא בהכרח מערכת פטריארכלית והומופובית, למרות הניסיון הנואש לציירו כצבא “ורוד” ופרוגרסיבי (לתיאור וניתוח מפורטים של המיליטריזם הישראלי, ראו את מאמרה של חברתי, רלה מזלי; ואת דף הנתונים שחיבר יוסי ברטל). 

בסדרת ההרצאות האחרונה שהעביר לפני מותו, הצביע הבלוגר, הפילוסוף ומבקר התרבות מרק פישר על מערכת היחסים האינהרנטית שבין תשוקה לקפיטליזם. פישר הציע את המושג תשוקה פוסט-קפיטליסטית כדי לתאר את מסגרת המחשבה והתשוקה שהמאבק בקפיטליזם צריך לאמץ, כזאת שחורגת מאופני התשוקה של הקפיטליזם עצמו. בפרפרזה על פישר, גם האקדמיה מוכרחה לנסח תשוקה פוסט-מיליטריסטית.

אפשר וצריך לדמיין גם אקדמיה (וחברה) אחרת: אקדמיה חופשית באמת, חופשית מהשפעות צבאיות ולאומיות, חופשית מדוגמטיות לאומנית, כזאת שמשרתת את החברה ולא את השלטון ומסרבת להתיישר לפי קווים של אינטרסים גזעניים, לאומיים וצבאיים צרים. אפשר וצריך לשאוף לאקדמיה שמציעה מבט ביקורתי באמת ומאתגרת את החשיבה והשיח הרווחים, כזאת שמנצלת את משאביה ומעמדה על מנת לקדם את החברה האנושית, הרבה מעבר לקבוצה לאומית-צבאית מובחנת.

אם כן, מה הם התנאים שבהם נראה אקדמיה חופשית באמת? 

הדוח שפרסמנו בפרופיל חדש מציע מיפוי וניתוח רחבים, אך לא שלמים. חשאיות, כפי שהעידה רשימת אי-המענים לבקשות המידע שהגשנו, היא ערך ומאפיין מובהק של מיליטריזם. לכן, יש לדרוש ולחקור את אשר מושתק ומוסתר. זו קריאה לסטונדטים ולאקדמאיות, אך לא רק להם, למקד חלק ממאמציהם בהמשך חשיפת הקשרים המבניים (הכלכליים, הערכיים והאנושיים) ההדוקים בין הממסד הצבאי לזה האקדמי ולחקור מהו תפקידה של האקדמיה לנוכח שיתוף הפעולה הלימודי, המחקרי והעסקי עם גופים וחברות צבאיות.  על המוסדות האקדמיים לקרוא תגר על קשריהם עם מערכת הביטחון ותעשיית הנשק, להפוך את הקמפוס למרחב נקי מנשק, לקחת אחריות על חלקם בתחזוק הכיבוש, הטיהור האתני, האפרטהייד ורצח העם, ולעזור בשיקום האקדמיה הפלסטינית, בעזה ובגדה. יש צורך באלטרנטיבה ברורה לדומיננטיות הנוכחית של האידיאולוגיה המיליטריסטית לאוניברסיטאות ובחיזוק תאי סטודנטים פלסטינים וארגוני שמאל אקדמיים כגון “אקדמיה לשוויון”. רק באמצעות התארגנויות כאלה נוכל להוות משקל נגד למיליטריזם בישראל.

הממסד האקדמי הישראלי כבר הוכיח במהלך המחאות האחרונות נגד הרפורמה המשפטית שיש בידיו את הכלים להתנגד למדיניות ממשלתית ולנושאים שנמצאים במחלוקת ציבורית עמוקה או, לכל הפחות, להציג עמדה כזו. שתיקתו נוכח רצח העם בעזה, ויתרה מזאת, שיתוף הפעולה המתמשך שלו עם הממסד המדיני והצבאי, הופכים אותו למטרה לגיטימית לחרם אקדמי. הרי את הבידוד הוא יוצר בעצמו.

Hier finden Sie externe Inhalte von YouTube.
Mit dem Anklicken des Videos erklären Sie sich mit den Nutzungsbedingungen von YouTube einverstanden.

הרצאתו של ניסי פלאי בערב להשקת דו"ח פרופיל חדש על מיליטריזם באקדמיה בישראל (17.9.2025)