בין הומופוביה לפינקוושינג

מאמר זה סוקר בקצרה אירועים ומגמות מרכזיים בהיסטוריה הלהט"בית בישראל.  הסקירה נפתחת בפלשתינה המנדטורית, שבה התקיימו חיים להט"ביים בחשאי למרות האיסור החוקי ועל אף שהתנועה הציונית התייחסה להומוסקסואליות כאיום פוליטי וכמחלה שמקורה בתרבויות זרות. מצב זה נותר על כנו לאחר קום המדינה, אך בשנות ה-60 החלו בהדרגה להתפתח מרחבים קהילתיים שאיפשרו תמיכה וסולידריות. בעשור הבא, על רקע הקבלה הגוברת של להט"בים במדינות המערב, החלה גם הקהילה הגאה בישראל לזכות ללגיטימציה חלקית ולצאת מהמרחב הפרטי למאבק ציבורי משותף.

מומנטום נוסף הגיע עם ביטול החוק האוסר על יחסים הומוסקסואליים ב-1988, צעד שהקל על יכולתם של להט"בים להתארגן ולהיאבק על זכויותיהם. שינוי זה סלל את הדרך ל"מהפכה הגאה" של שנות ה-90 – עשור של שינוי עמוק בדמותה של הקהילה, שהוסבר בין השאר ברצון של ישראל להציג את עצמה כחלק מהמערב ובמיקוד המאבקים הלהט"ביים בדרישה להשתתפות שווה במוסדות המכוננים של הזהות הישראלית – המשפחה והצבא. עם התבססות מעמדה החלה קהילת הלהט"ב לשמש כעלה תאנה, שמאפשר לישראל להציג את עצמה לעולם כדמוקרטיה נאורה ולטשטש את מציאות הכיבוש האלימה והמתמשכת.

האשליה שניתן להתעלם מהכיבוש ולהסתיר את הפלסטינים מאחורי גדרות ומחסומים התנפצה בצורה מחרידה בטבח 7 באוקטובר 2023. הרגע הנוכחי מזמין התבוננות מפוכחת בכרוניקה המובאת להלן: לא כסיפור הצלחה ליניארי, אלא כתהליך מורכב של הכרה שנקנית במחיר של שותפות בדיכוי והיטמעות בסדר הקיים.

המאמר מסתיים בגל המחאה של שנת 2023, על רקע עלייתה של ממשלת ימין קיצוני לאומנית וגזענית. השילוב בין הלהט"בופוביה הבוטה של הממשלה למאמציה להחליש את מערכת המשפט גרם לפוליטיזציה מחודשת של הקהילה, והוביל להט"בים רבים לחזית המאבק הציבורי. מקומה הבולט של הקהילה הגאה בהתנגדות להפיכה המשטרית חשף את גבולות הפוליטיקה הליברלית שלה: בשם המאבק על זכויותיה התגייסה הקהילה למען מערכת המשפט – שלאורך השנים הוכיחה את עצמה בהגנה על להט"בים, אך במקביל מילאה תפקיד מרכזי בהענקת לגיטימציה חוקית וכסות דמוקרטית למשטר הכיבוש הישראלי.

האשליה שניתן להתעלם מהכיבוש ולהסתיר את הפלסטינים מאחורי גדרות ומחסומים התנפצה בצורה מחרידה בטבח 7 באוקטובר 2023. הסקירה שלהלן נכתבה מעט לפני כן, ופרסומה נדחה מאז בעקבות פרוץ המלחמה ומסע ההשמדה שמבצעת ישראל בעזה. כמעט שנתיים חלפו מאז, וכפי שקורה תמיד בעתות מלחמה, הלאומנות והגזענות גאו – ואיתם גם הלהט"בופוביה (ובפרט הטרנספוביה). להט"בים רבים שהתגייסו למאבק בממשלה הקיצונית של בנימין נתניהו – התגייסו אחרי 7 באוקטובר למלחמת ההשמדה שמובילה אותה ממשלה, והתאמצו להוכיח את נאמנותם למדינה שמדכאת ומדירה אותם. הרגע הנוכחי מזמין התבוננות מפוכחת בכרוניקה המובאת להלן: לא כסיפור הצלחה ליניארי, אלא כתהליך מורכב של הכרה שנקנית במחיר של שותפות בדיכוי והיטמעות בסדר הקיים.

1. עד 1948: קיום להט"בי מחתרתי בפלשתינה המנדטורית

בפלשתינה המנדטורית חל החוק הבריטי, שאסר על יחסי מין "שלא כדרך הטבע", אבל המציאות הקולוניאלית דווקא שימשה כר פורה לקיום להט"בי במחתרת – בין אם בירושלים הקוסמופוליטית, שהיתה נקודת מפגש בין בני לאומים שונים, ובין אם סביב קו החוף של תל אביב, בקרבת מחנות ומועדונים של חיילים בריטים. ההתרועעות עם בריטים וערבים לא התקבלה בעין יפה על ידי היישוב הציוני: מנהיגיו התייחסו להומוסקסואליות כמחלה שמקורה בתרבות הערבית או האירופית, וארגון "ההגנה" החזיק רשימות של אנשים שנחשדו כהומואים ולכן נתפסו כאיום חברתי-לאומי.

למרות הדיכוי החוקי והחברתי, חיים להט"ביים הצליחו להתקיים בחשאי בשולי הערים הגדולות. אחד האתרים העיקריים לקרוזינג בין גברים היה קטע חוף בצפון תל אביב, שכונה "השטריך" (בגרמנית: קו). המונח הגרמני מעיד על מקומם המרכזי של מהגרים מגרמניה בחברה הלהט"בית דאז: בשנות ה-30, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, ברחו יהודים רבים מגרמניה לפלשתינה; הלהט"בים ביניהם נהנו מתרבות קווירית משגשגת ברפובליקת ויימאר, ועתה נאבקו על קיומם בארץ זרה ומחוספסת.

דוגמה טיפוסית לחיי תלישות אלה היא סיפורו של פרנץ גולדשטיין: הוא נולד ב-1898 בקטוביץ, אז חלק מפרוסיה, ערך את מדור התרבות בעיתון מקומי ונמנה עם חוג חבריו של הסופר ההומו קלאוס מאן. ב-1937 גורש גולדשטיין מקטוביץ, ובהמשך התגלגל בלית ברירה לפלשתינה. הוא גר בירושלים, עבד כמבקר תרבות בעיתונים באנגלית ובגרמנית והתקשה למצוא את מקומו בחברה הציונית. "היחס השולט כאן הוא חוסר הבנה כלפי אנשים מסוגי", כתב למאן. מצבו המשיך להתערער, ובשנות ה-60 הוא אושפז במוסד פסיכיאטרי ונותר שם עד שהלך לעולמו.

עם הקמת מדינת ישראל ב-1948 אומצו חלקים מהחקיקה הבריטית לתוך המשפט הישראלי, ובכלל זה האיסור על יחסי מין הומוסקסואליים. הסעיף [...] מתייחס לפרקטיקות מיניות מסוימות, ללא קשר למגדר, אך בשיח המשפטי והציבורי התפרש הסעיף כעוסק ביחסים בין בני אותו המין, וכך תרם להבניית הומוסקסואליות כסטייה מסוכנת.

בין הלהט"בים שהגיעו בנסיבות דומות מגרמניה היה גם האדם המתועד הראשון בעולם שעבר ניתוח להתאמה מגדרית – קרל מ. באר. באר נולד בארולזן ב-1885, גדל כילדה ובגיל 21 עבר תהליך להתאמה מגדרית אצל ד"ר מגנוס הירשפלד, מחלוצי המאבק לזכויות להט"ב. בהמשך פירסם באר בשם בדוי את האוטוביוגרפיה הטרנסית "משנות נעוריה של גבר", שזכתה להצלחה רבה ועובדה פעמיים לראינוע, והיה פעיל בקהילה היהודית בברלין. גם באר נאלץ לברוח בעקבות עליית הנאצים: ב-1938, אחרי שנעצר ועבר עינויים, הוא הגיע לפלשתינה עם אשתו וחי באנונימיות גמורה בבת ים עד מותו ב-1956. רק כעבור כמה עשורים התגלה סיפורו מחדש ונכנס לדפי ההיסטוריה הלהט"בית המקומית.

2. 1959-1949: חיים מחוץ לחוק במדינה החדשה

עם הקמת מדינת ישראל ב-1948 אומצו חלקים מהחקיקה הבריטית לתוך המשפט הישראלי, ובכלל זה האיסור על יחסי מין הומוסקסואליים. הסעיף, שהיה בתוקף בשינויים קלים עד 1988, חיבר בין "א. השוכב עם אדם שלא כדרך הטבע" ובין "ב. השוכב עם בהמה", וקבע על כך עונש כבד של 10 שנות מאסר. הניסוח מתייחס לפרקטיקות מיניות מסוימות, ללא קשר למגדר, אך בשיח המשפטי והציבורי התפרש הסעיף כעוסק ביחסים בין בני אותו המין, וכך תרם להבניית הומוסקסואליות כסטייה מסוכנת.

באמצע שנות ה-50 הורה היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן להימנע מחקירה ומהעמדה לדין על סעיף זה, מלבד בנסיבות של יחסים עם קטין, בכפייה או במקום ציבורי, אך החוק המשיך לשמש ככלי לאיום ולשליטה: המשטרה השתמשה בו כדי להטריד הומואים וביסקסואלים במקומות מפגש, ועצם קיומו של איסור חוקי חסם את האפשרות של להט"בים להתארגן ולהיאבק בזירה הציבורית.

הציבור הרחב נחשף באותם ימים לקיומם של להט"בים בעיקר דרך כתבות על גברים שנחשדו בביצוע "מעשה סדום" בנסיבות אסורות. לסביות זכו להתעלמות מוחלטת – מלבד במקרים המעטים שבהם הגיעה לישראל יצירה ספרותית או קולנועית מתורגמת ובה דמות לסבית. דוגמה בולטת היא הרומן "תהום הבדידות" מאת רדקליף הול, שתורגם לעברית ב-1953, שווק בפרסומות כהצצה ל"חיי אשה לסבית" (בתקווה שהתיאור הסנסציוני יסייע למכירות) וזכה להצלחה. עם זאת, העובדה שמדובר ביצירות זרות איפשרה לציבור להמשיך להתייחס ללסביוּת כתופעה בלתי קיימת בישראל. כפי שנכתב בביקורת על "תהום הבדידות" בעיתון הימני-ליברלי "הבֹּקר": "בעיית הנשים הלסביות אינה ידועה בארצנו, על כל פנים אין אנו שומעים עליה דבר, כפי שאנו שומעים תדיר על שאר התופעות האי נורמליות בנפש האדם".

על החיים של טרנסיות וטרנסים באותן שנים ידוע מעט מאוד. יוצא דופן הוא סיפורה של רינה נתן, האשה הראשונה שעברה ניתוח להתאמה מגדרית בישראל. נתן נולדה כזכר בגרמניה ב-1923 והיגרה לישראל אחרי מלחמת העולם השנייה. מאבקה לעבור תהליך התאמה מגדרית סוקר בהרחבה בעיתונות המקומית. לנוכח הסירוב המתמשך של הרשויות לאשר את בקשתה, היא הגיעה ב-1956 לבית החולים אחרי שפגעה באיבר מינה, וכך כפתה על הרופאים לנתחה. כעבור שנתיים היא חזרה לגרמניה וחיה שם עד מותה ב-1979. סיפורה של נתן ממחיש את הבידוד העמוק שבו חיו טרנסיות – בהעדר כל תשתית רפואית, משפטית או קהילתית.

3. 1969-1960: התגבשות של מרחבים חברתיים להט"ביים

בניגוד לדמויות שהוזכרו לעיל, שנאבקו לבד על עצם קיומן, בשנות ה-60 החלו להתפתח מרחבים חברתיים קוויריים שאיפשרו תמיכה ובניית קהילה. מוקד הפעילות העיקרי היה בתל אביב, ולאתר הקרוזינג הוותיק בטיילת נוספו מקומות מפגש בברים ברחוב הירקון ומסיבות שנערכו בבתים פרטיים. קהילות קטנות יותר התקיימו גם בחיפה, בירושלים ובבאר שבע, שם עיקר הפעילות נותר קרוזינג בגנים ציבוריים.

עם השינויים באופי הקהילה השתנה גם העיסוק התקשורתי בה: להט"ביות החלה להיות מוצגת כתופעה מקומית, גם אם שולית, והדגש הפלילי התחלף במציצנות פסבדו-סוציולוגית. למשל, ב-1960, בעקבות פרסום הרומן הלהט"בי הראשון בעברית ("הדווקאים" מאת רינה בן-מנחם) פירסם הצהובון "העולם הזה" דיווח על "הבעיה הלסבית בישראל". כמו בתקופת המנדט, גם כאן נטען שמדובר בבעיה חברתית שיובאה מאירופה, אך הכתבה התמקדה גם בהיבטים החברתיים והנפשיים של הזהות הלסבית, והביאה מונולוג מפי לסבית שהכריזה: "אנחנו נורמליים – אולי יותר משאר האנשים".

שנתיים לאחר מכן פירסם "העולם הזה" כתבה מקיפה על הומוסקסואלים, שאותם תיאר כ"מחתרת חשאית... מבוססת ומאורגנת". לכתבה אמנם הוצמד דיווח לא קשור על שני גברים שנעצרו בחשד שתקפו מינית נערים, אך העיתון הגדיר את האיסור החוקי על הומוסקסואליות כ"פוריטני" והתייחס להומואים באהדה מסוימת. ראוי לציין שהניסיון הראשון לביטול האיסור החוקי על הומוסקסואליות נעשה ב-1971 על ידי מי שהיה עורך "העולם הזה" והפך בהמשך לחבר כנסת – פעיל השמאל אורי אבנרי.

שנות ה-60 היו משמעותיות גם להתפתחות הקהילה הטרנסית. בשנים 1965-1964 הופיעה בישראל מספר פעמים הזמרת הטרנסית הצרפתייה ז'קלין שרלוט דיפרנואה, ששם הבמה שלה היה קוקסינל (בצרפתית: פרת משה רבנו), עם להקת הדראגיסטיות "לה קרוסל". הופעותיה המצליחות סוקרו בתקשורת, והשפעתה על התרבות המקומית ניכרת בכך שעד היום "קוקסינל" הוא כינוי גנאי נפוץ לטרנסיות ולהומואים. רבות מחלוצות הקהילה הטרנסית בישראל מתארות את הופעותיה כרגע של הכרה עצמית ורדיקליזציה: דיפרנואה וחברות להקתה סיפקו להן השראה עקיפה ואף מידע ישיר על תהליך השינוי הפיזי, וגם יצרו ביקוש להופעות דראג בברים, שאיפשרו לטרנסיות מקומיות להתנסות בפרפורמנס מגדרי נשי. רבות מהן עזבו בהמשך לאירופה, שם היתה להן נגישות לטיפולי התאמה מגדרית – טיפולים שהוסדרו רשמית בישראל רק ב-1986.

4. 1979-1970: ניצנים של התארגנות קהילתית-פוליטית

על רקע תהליכי ליברליזציה והקבלה הגוברת של להט"בים במערב אירופה ובארצות הברית, גם בישראל החלה הקהילה לזכות ללגיטימציה הדרגתית בשנות ה-70. להט"בים ישראלים החלו לצאת מגבולות המרחב הפרטי לטובת התארגנות פוליטית ומאבק משותף, וב-1975 נוסד הארגון הלהט"בי הראשון, ששמו כיום "האגודה למען הלהט"ב בישראל" אך עד 1999 נקרא בשם העמום "האגודה לשמירת זכויות הפרט". המקימים הסבירו שבחרו בשם זה כי חששו שרשם העמותות לא יאשר ארגון שפועל בניגוד לחוק (בהתייחס לסעיף הפלילי שנתפס כאוסר על הומוסקסואליות).

חלק ממייסדי הארגון סברו שעליו להתמקד בפעילות פנים-קהילתית, מתוך מחשבה שאין סיכוי לשנות את החוק ושמאבק פומבי רק יפגע במעמדה השברירי של הקהילה. לכן, בתחילת דרכה שילבה האגודה בין פעילות פוליטית לאירועים חברתיים: חברי האגודה נפגשו עם היועמ"ש דאז אהרן ברק, כדי לשכנעו בצורך בשינוי החוק, ועם קציני משטרה, כדי לדון באלימות משטרתית כלפי הקהילה; ובמקביל אירגנו טיולים ומסיבות ואת אירוע הגאווה הפומבי הראשון בישראל, שנערך בתל אביב ב-1977 בהשתתפות כמה עשרות אנשים.

שנות ה-70 ראו גם התפתחות משמעותית בהתארגנות של לסביות וביסקסואליות. בין 13 מקימי האגודה היתה רק אשה אחת, אך תוך שנה הצטרפו עשרות נשים והחלו לקיים אירועים נפרדים. לסביות רבות פעלו עוד קודם לכן בארגונים פמיניסטיים, אולם כלפי חוץ הקפידו הארגונים הפמיניסטיים להציג חזות סטרייטית מאוד ונרתעו מכל זיהוי עם לסביוּת. פריצת הדרך התרחשה בכנס פמיניסטי ב-1976, שבמהלכו יצאו המשתתפות הלסביות מהארון בזו אחר זו באופן הצהרתי. תחושת השותפות החדשה הובילה ב-1978 להקמת הארגון הלסבי הראשון, אל"ף (ארגון לסבי פמיניסטי), שהתקיים במשך כשנה וחצי.

ניצני ההתארגנות הקהילתית באו לידי ביטוי גם בהפגנה הלהט"בית הראשונה בישראל, שנערכה ב-1979. הרקע להפגנה היה החלטתו של בית מלון בקיבוץ באזור ירושלים לבטל הזמנות של אורחי כנס להט"בי יהודי-אמריקאי, בשל איומי הרבנות לשלול את תעודת הכשרות של המלון. בעקבות זאת אירגנו האגודה ואל"ף הפגנה בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין) בתל אביב "למען שינוי היחס של החברה". המפגינים – מיעוטם ישראלים ורובם אמריקאים - צעדו בכיכר במעגל מול עוברי אורח סקרנים או עוינים, ונשאו שלטים כמו "זכותנו להתארגן" ו"יבוטל החוק נגד יחסים הומוסקסואליים". כפי שהמחישה ההפגנה, הקהילה המקומית באותן שנים הלכה והתגבשה ועברה תהליכים של פוליטיזציה – אך עדיין היתה עמוק בארון.

נקודת המפנה התרחשה במרץ 1988, עם מחיקת סעיף החוק שאסר על יחסים הומוסקסואליים. השינוי הוכנס כסעיף בתוך רפורמה מקיפה בתחום עבירות המין, וח"כ שולמית אלוני (ממפלגת השמאל רצ) ושותפיה ליוזמה הצניעו במכוון את ביטול הסעיף ברפורמה הכוללת כדי לאפשר לח"כים הדתיים להצביע בעד.

5. 1989-1980: התרחבות ההתארגנות וראשיתו של המאבק המשפטי הליברלי

בתחילת שנות ה-80, בגלל מיעוט הפעילים והחשש מחשיפה, התמקדה האגודה בבניית סולידריות קהילתית, בין השאר באמצעות הקמת קבוצות תמיכה וארגון כנסים ומסיבות. השאיפה היתה שהאירועים החברתיים יביאו חברים נוספים, וכאשר מספיק אנשים יעברו סוציאליזציה ופוליטיזציה אפשר יהיה לצאת למאבק ציבורי. הצלחת המסיבות הובילה גם יזמים פרטיים להיכנס לתחום, חיי הלילה של הקהילה בתל אביב שגשגו, וקהילה להט"בית הולכת וגדלה התגבשה דרך המסיבות במועדונים ופעילות הארגונים.

גם בזירה התרבותית המקומית הופיעו עוד ועוד ייצוגים להט"ביים. אחד היוצרים הבולטים אז היה עמוס גוטמן, שסרטו "נגוע” מ-1983 היה הפיצ'ר הראשון בישראל של במאי הומו מחוץ לארון. סרטיו של גוטמן, שמת ממחלת האיידס ב-1993, עסקו בחיים הומואיים בצורה כנה ובלתי מתחנפת והתמקדו בדמויות שנדחקו לשולי החברה. "אם אתה מוכרח שהגיבור יהיה הומו, אז שיסבול לפחות", אומר גיבור הסרט "נגוע" בקריצה ארספואטית לסטריאוטיפים ההומופוביים של הקולנוע הישראלי.

אך דמות ההומו החריג והפגום, שעמדה במרכז סרטיו של גוטמן, החלה להפוך לנחלת העבר, ואת מקומם של מאבקי ההישרדות האינדיבידואליים תפסו מאבקים מאורגנים בזירה המשפטית-ליברלית. נקודת המפנה התרחשה במרץ 1988, עם מחיקת סעיף החוק שאסר על יחסים הומוסקסואליים. במהלך השנים נעשו כמה ניסיונות כושלים לבטלו, וגם הפעם עברה ההצעה רק בזכות תכסיס פרלמנטרי: השינוי הוכנס כסעיף בתוך רפורמה מקיפה בתחום עבירות המין, וח"כ שולמית אלוני (ממפלגת השמאל רצ) ושותפיה ליוזמה הצניעו במכוון את ביטול הסעיף ברפורמה הכוללת כדי לאפשר לח"כים הדתיים להצביע בעד.

ביטול האיסור הוביל למהפך של ממש בפעילות הלהט"בית בישראל. התיקון – שנראה עד אז בלתי אפשרי – העניק אנרגיות חדשות לפעילי הקהילה, ושינוי מעמדם בעיני החוק השפיע באופן משמעותי על יכולתם להתארגן. בעקבות זאת החלה האגודה לשתף פעולה בזירה המשפטית עם ארגוני זכויות אדם ועם ח"כים פרוגרסיביים. ב-1989 הוגשה התביעה החלוצית של יונתן דנילוביץ', דייל ומראשוני הפעילים ההומואים בישראל, שתבע את חברת התעופה "אל על" על אפליה על רקע נטייה מינית, משום שבן זוגו לא היה זכאי להטבות שקיבלו בני זוג של דיילים הטרוסקסואלים. בית הדין לעבודה פסק לטובתו, והמקרה הגיע עד לבית המשפט העליון, שב-1994 קבע סופית כי מעבידים אינם רשאים להפלות זוגות מאותו המין בהטבות לעובדים.

ההשפעה של פסק הדין היתה גדולה בהרבה מהנושא שבו עסק: הוא פרץ את הדרך להכרה בזכותם של להט"בים לשוויון ובזכויות של זוגות מאותו המין בישראל. עד אז, הומואים הגיעו לבית המשפט רק כנאשמים פליליים בעבירות מין; מכאן ואילך היתה הדרך סלולה ל"מהפכה הגאה" של שנות ה-90, שחלק גדול ממנה התחולל בבתי המשפט. ההתבססות בזירה המשפטית סימנה שינוי מהותי בפוליטיקה הלהט"בית – ממאבק על קיום והכרה לפוליטיקה של נורמליזציה ושל היטמעות.

6. 1999-1990: המהפכה הגאה – התקדמות דרך בג"ץ והתקבלות באמצעות אסימילציה

שנות ה-90 היו עשור של שינוי יסודי במעמד החוקי ובדימוי הציבורי של הקהילה הלהט"בית בישראל. שלושה הסברים אפשריים הוצעו להתרחשות "המהפכה הגאה" באותן שנים. ראשית, השפעת ההתקבלות הגוברת של להט"בים בארה"ב ובאירופה, לצד שאיפתה של ישראל להציג את עצמה כמעוז של נאורות מערבית במזרח התיכון החשוך. שנית, תהליכי הניאו-ליברליזציה המואצים שעברה ישראל בשנות ה-80 הפכו אותה לחברה צרכנית, שבה הכוח הכלכלי של קהילת הלהט"ב (ובעיקר של הומואים) תרם לנכונות לקבלה. שלישית, משטר הכיבוש ותחושת המלחמה התמידית מייצרים צורך בלתי נדלה בחיילים למלחמות ובאמהות שיולידו ילדים במסגרת "המאבק הדמוגרפי". הצורך הזה פתח "מסלול מזורז" של התקבלות ללהט"בים, שדרך מאבקיהם המשפטיים באותן שנים על הזכות להיות חיילים והורים אומצו לחיקה החם של הישראליות.

כמה שבועות אחרי הניצחון של דנה התקיים פסטיבל וויגסטוק השנתי ביום שישי, והמשטרה הפסיקה אותו באמצע בנימוק של חילול שבת והפרעה לשכנים. במהלך העימותים, חלק מהשוטרים עטו כפפות גומי מחשש להידבק באיידס מהנוכחים; תמונות השוטרים בכפפות התפרסמו בתקשורת והפכו לסמל להומופוביה הממוסדת בחברה הישראלית.

1998 היא נקודת הציון שמוגדרת כ"שנת המהפך הגאה", ובה התקבע סופית השינוי שהתחולל במהלך העשור. אירוע משמעותי שתרם לכך היה ניצחונה של ישראל באירוויזיון עם השיר "דיווה" בביצוע דנה אינטרנשיונל, שהציגה לציבור הרחב זהות טרנסית מזרחית לא נורמטיבית ולא מתנצלת. בלילה שבו זכתה דנה באירוויזיון, בפרץ ספונטני של שמחה, הגיעו להט"בים רבים לכיכר רבין בתל אביב, חגגו והניפו דגלי גאווה. הרגע הזה שינה משהו בתודעה הקולקטיבית של הקהילה: סוף עידן ההסתתרות ותחילתה של מציאות חדשה ואופטימית.

ההשפעה של אותו הלילה ניכרה באירועי וויגסטוק 1998, שזכו לכינוי "הסטונוול הישראלי". וויגסטוק הוא פסטיבל דראג שמשמש כאירוע התרמה למאבק באיידס. כמה שבועות אחרי הניצחון של דנה התקיים פסטיבל וויגסטוק השנתי ביום שישי, והמשטרה הפסיקה אותו באמצע בנימוק של חילול שבת והפרעה לשכנים. במקום להתפזר בבהלה, הפעם מאות מהמשתתפים סירבו, חסמו כבישים והתעמתו עם השוטרים. במהלך העימותים, חלק מהשוטרים עטו כפפות גומי מחשש להידבק באיידס מהנוכחים; תמונות השוטרים בכפפות התפרסמו בתקשורת והפכו לסמל להומופוביה הממוסדת בחברה הישראלית.

העלבון והזעם זוקקו באותם שבועות לאנרגיה מהפכנית. את תהליך הפוליטיזציה של הקהילה השלים מצעד הגאווה ביוני, שמינף את האנרגיות של האירוויזיון ושל וויגסטוק. לראשונה בישראל היה זה אירוע להט"בי שהדגיש את חשיבות הנראות, ושמשתתפיו חגגו בגלוי את שמחת הקיום הלהט"בי – רעיון שקודם לכן היה כמעט בלתי נתפס במיינסטרים הישראלי.

7. 2000–היום: כניסה למיינסטרים, פוליטיקה של זהות ופוליטיקה של הזדהות

בעקבות המהפכה החוקתית של שנות ה-90, שבמסגרתה הורחבה הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת ונחקקו חוקי יסוד הנוגעים לזכויות אדם, בעשורים הבאים הפכו בתי המשפט לאפיק פעולה מרכזי של המאבק הלהט"בי. ככל שהתחזקו הכוחות הימניים והדתיים בפוליטיקה ובחברה, הסתמכה הקהילה יותר ויותר על מערכת המשפט, הליברלית באופייה, לקידום זכויותיה.

בין השאר, בסדרת פסיקות בשנים אלה העניקו בתי המשפט לזוגות מאותו המין מעמד של ידועים בציבור והכרה בהורות משותפת, על אף שבחוק הקיים אין נישואים חד-מיניים והסמכות לחתן נתונה בלעדית לבתי הדין הדתיים. באופן פרדוקסלי, דווקא המונופול הדתי בתחום המעמד האישי תרם להצלחה המהירה במאבקיהם של זוגות חד-מיניים, משום שהטרוסקסואלים שלא יכלו להתחתן ברבנות כבר ביססו לפני כן הכרה משפטית בזוגיות ללא נישואים. לצד זאת, בתי המשפט ביצרו גם את האיסור על אפליה מחמת נטייה מינית בתחומים שונים, הגנו על זכויות עובדים להט"בים וכן הלאה.

עם קבלתה הגוברת של הקהילה נעשתה הפוליטיקה שלה פחות ופחות אופוזיציונית. במקום לאתגר את גבולות המיינסטרים ההטרוסקסואלי הציוני, הדגישו ארגוני הקהילה את התרומה של להט"בים לקולקטיב כהוכחה להיותם ראויים להיכלל בתוכו. הם הקפידו לשמור על תדמית א-פוליטית, ומאבקיהם התמקדו בנושאים שנוגעים לחברי הקהילה בלבד, כגון הכרה בהורות לא ביולוגית, שירותי פונדקאות להומואים, שוויון זכויות לזוגות מאותו המין ומחאה נגד אמירות הומופוביות של אנשי ציבור.

כאנטיתזה לכך, בתחילת המאה ה-21 החלה לצמוח בישראל פוליטיקה קווירית רדיקלית, שהתאפיינה בחתירה תחת נורמות הגמוניות ובאיחוד מאבקים – במיוחד בין המאבק הלהט"בי להתנגדות לכיבוש. את השיח הזה ביססה בישראל "כביסה שחורה", קבוצת פעולה קווירית שקמה ב-2001 וחיברה בין פוליטיקה להט"בית לפוליטיקת שמאל רדיקלית. על רקע האינתיפאדה השנייה, במצעד הגאווה באותה שנה צעדו חברי הקבוצה תחת הסיסמה "אין גאווה בכיבוש", ובשנים הבאות פעלו בדרכים שונות להצביע על הקשר בין מנגנונים של דיכוי לאומי, מעמדי ומיני. הקבוצה לא רק הכניסה תכנים רדיקליים למאבק הלהט"בי, היא גם הנכיחה במקביל פוליטיקה מינית ומגדרית במחאות שמאל. במקום פוליטיקה ששואפת לייצג אינטרסים הנובעים מזהות משותפת, הפוליטיקה של "כביסה שחורה" יצרה זיקה בין הזהות השולית של חבריה להזדהות עם מאבקיהן של קבוצות מדוכאות נוספות. הקבוצה פעלה רק כמה שנים, והשפעתה על הפוליטיקה המיינסטרימית של הקהילה היתה מועטה, אך סוגי האקטיביזם והשיח שהיא התוותה נוכחים בצורות שונות עד היום.

ואולם, המגמה הבולטת בשנים אלה היתה דווקא פוליטיקת זהויות, שבאה לידי ביטוי בהקמת התארגנויות נפרדות של קבוצות מודרות בתוך הקהילה, בהן פלסטינים, מזרחים, דתיים וטרנסג'נדרים. קבוצות להט"ביות פלסטיניות התארגנו לראשונה במהלך האינתיפאדה השנייה – נקודת מפנה שהובילה צעירים פלסטינים אזרחי ישראל לנסח מחדש את זהותם והבליטה את הדיסוננס בין השתייכותם לקהילה הלהט"בית הישראלית ובין ההומולאומיות שמאפיינת את הקהילה הזו והשימוש הציני שעושה המדינה בזכויות להט"ב לצורך "פינקוושינג" – תעמולה שמציגה את ישראל כדמוקרטיה נאורה במאמץ לטשטש את עוולות הכיבוש.

הארגון הלהט"בי הפלסטיני הראשון היה "אלקאוס", שהוקם ב-2001 כפרויקט של "הבית הפתוח" בירושלים וב-2007 הפך לארגון עצמאי. ב-2003 הוקם בחיפה גם הארגון "אסוואת" לנשים פלסטיניות. התנועה הקווירית הפלסטינית עוסקת הן בהתנגדות לתרבות הפלסטינית הפטריארכלית, שמדכאת את הלהט"בים בתוכה, והן במאבק בקולוניאליזם הישראלי, ששולל מהפלסטינים את חירותם. ראוי לציין, שבעוד ישראל מתהדרת ביחסה לקהילה, היא אינה מהססת לנצל את מעמדם הפגיע של להט"בים פלסטינים: ב-2014 נחשף שהשב"כ נוהג לצותת לשיחות של פלסטינים, לחפש רמזים לכך שהדוברים להט"בים ואז לאיים להוציא אותם מהארון אם לא יהפכו לסייענים. למרות המחאה הציבורית שעוררה פרקטיקה מחרידה זו, סביר להניח שהיא קיימת גם כיום.

עוד קהילה מוחלשת שהחלה לפתח התארגנויות נפרדות באותן שנים היא הקהילה הטרנסית. המודעות לחייהם ולצרכיהם של טרנסג'נדרים היתה מוגבלת מאוד עד העשור הקודם, גם בקרב ארגוני הקהילה. מתוך ההבנה שטרנסים יכולים לספק זה לזה עזרה וסולידריות בצורה טובה יותר מגורמים חיצוניים, הוקמו "פרויקט גילה להעצמה טרנסית" ב-2011 וארגון "מעברים – לקשת הטרנסית" ב-2014. מצבה של האוכלוסייה הטרנסית בישראל השתפר מאז, אך היא נותרה אחת מהקבוצות המוחלשות והמודרות ביותר בישראל. בין השאר, החוקים האוסרים על צורות שונות של אפליה, לרבות מחמת נטייה מינית, אינם אוסרים על אפליה בשל זהות מגדרית, וטרנסים וטרנסיות עדיין סובלים משיעורים גבוהים של אבטלה ועוני ומחסמים בנגישות לשירותי בריאות, חינוך ורווחה.

ובינתיים, הזרם הדומיננטי של קהילת הלהט"ב – שכאמור הבליט בעיקר את כמיהתו ל"נורמליות" ולהשתתפות שווה במוסדות הצבא והמשפחה – הפך בשנים אלה לחלק מהמיינסטרים: עוד ועוד ידוענים יצאו מהארון, מספר הייצוגים הלהט"ביים בתקשורת ובתרבות זינק, ומצעדי גאווה החלו להתקיים בערים רבות ולא רק בתל אביב ובירושלים. אמירות הומופוביות אמנם המשיכו להישמע לעתים קרובות, והכנסת מיעטה לקדם חקיקה למען להט"בים, אך העובדה שההתנגדות לזכויות להט"ב הגיעה בעיקר מצד הציבור הדתי דווקא סייעה למיתוג המאבק הלהט"בי כמאבק ליברלי כללי.

התחזקות המעמד והנראות של הקהילה הובילה גם לתגובות-נגד אלימות ובכמה מקרים אף לרצח. ב-2005, חרדי תושב התנחלות דקר ופצע שלושה צועדים במצעד הגאווה בירושלים, שאותו תיאר כ"תועבה וחילול השם", ונגזרו עליו 10 שנות מאסר. חודש לאחר שחרורו מהכלא, ביולי 2015, הוא שוב דקר צועדים במצעד בירושלים, רצח נערה בת 15 ופצע שישה אנשים נוספים. מקרה בולט אחר של רצח על רקע הומופובי התרחש באוגוסט 2009, כשאלמוני הגיע לבית אגודת הלהט"ב בזמן מפגש של בני נוער ("הברנוער"), ירה לכל עבר ונמלט. מהירי נהרגו מדריך ונערה, ועשרה אחרים נפצעו. זהות הרוצח לא התגלתה עד היום.

הרצח בברנוער סימן נקודת מפנה ביחסים בין המדינה לקהילה הגאה: אם עד אז התמיכה בלהט"בים הגיעה בעיקר מהשמאל, הזעזוע הציבורי מהאירוע איפשר גם לפוליטיקאים מהימין להביע הזדהות עם הקהילה. רגע זה סימן את התפרקות החיבור ההיסטורי בין זכויות להט"ב לזכויות אדם בכלל, ואת עליית ההומולאומיות הישראלית שמנתקת את המאבק הלהט"בי מהקשרו הפוליטי הרחב. במציאות הנוכחית הפכה הקהילה לעלה תאנה, שמאפשר לאנשי ציבור ימנים להציג את עצמם כנאורים גם כאשר הם מקדמים מדיניות לאומנית, ולמדינת ישראל כולה להציג את עצמה כדמוקרטיה ליברלית גם כאשר היא מקיימת משטר כיבוש ואפרטהייד. המהפך הושלם, ובכל זאת נשארנו בדיוק באותו המקום: בשנים שלפני קום המדינה הוגדרה הומוסקסואליות כמחלה שמקורה בתרבות הערבית, כדי להציג את הציונים כעליונים מוסרית ביחס לסביבה האוריינטלית ה"סוטה"; ואילו עתה נחגגת ישראל כמרחב גיי פרנדלי, וגם זה משמש להפגנת עליונות מוסרית ביחס למרחב ה"פרימיטיבי" של המזרח התיכון.

8. המצב הנוכחי: עליית הימין הקיצוני והתחזקות הלאומנות והלהט"בופוביה

אחרי שלוש שנים של משבר פוליטי וממשלות בלתי יציבות, בנובמבר 2022 עלתה לשלטון ממשלת ימין קיצוני, שרבים מחבריה תומכים בעליונות יהודית, חותרים תחת מנגנונים דמוקרטיים ומקדמים עמדות גזעניות והומופוביות בוטות. שניים מהשרים הבכירים ביותר בממשלה – שר האוצר בצלאל סמוטריץ' והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר – נודעו באמירות הומופוביות ואירגנו בעבר "מצעד בהמות" שהשווה בין להט"בים לבעלי חיים. אמירות מסיתות של שרים וח"כים מהקולאיציה נגד הקהילה הפכו לשגרה – החל בטענות שיש לאפשר לרופאים לא לטפל בלהט"בים וכלה בטענות שלהט"בים הם הסכנה הגדולה ביותר למדינה.

אחד מחברי הקואליציה, ח"כ אבי מעוז (שעד לאחרונה כיהן גם כסגן שר), הוא יו"ר מפלגת נעם – מפלגה פונדמנטליסטית שחרטה על דגלה רדיפת להט"בים. מעוז הגדיר להט"בים כ"סוטים", דרש לאסור על מצעדי גאווה ועל טיפולי התאמה מגדרית, ומפלגתו הכינה בעבר רשימות שחורות של אנשי תקשורת להט"בים ושל אנשי צבא, חינוך ומשפט שמקדמים עמדות פמיניסטיות ושמאליות. לפני כשנה טען מעוז שטבח 7 באוקטובר נגרם בגלל "ערכים פרוגרסיביים שהוטמעו בצה"ל", וש"ארגוני פמיניזם רדיקלי, להט"ב ואקלים התייצבו בצורה ברורה ונחרצת בצד של חמאס".

בממשלה הנוכחית עומד מעוז בראש "הרשות לזהות לאומית יהודית", גוף חדש שאחת ממטרותיו העיקריות היא יצירת רשימה שחורה של בתי ספר ותוכניות לימוד המעודדים שוויון ללהט"בים, לנשים ולערבים. ביולי 2025 הגיש מעוז הצעת חוק שמטרתה למנוע עיסוק בנושאים להט"ביים במערכת החינוך. ההצעה דורשת לאסור לחלוטין על אזכור נושאים שקשורים לנטייה מינית או לזהות מגדרית עד כיתה ח', ובתיכון – רק אם 75% מההורים הביעו הסכמה בכתב לפעילות שתתייחס לנושאים אלה.

אווירת ההסתה שמלבים הפוליטיקאים תרמה לעלייה ניכרת באלימות כלפי הקהילה. מאז תחילת כהונתה של הממשלה, התפרסמו מקרים רבים של אלימות כלפי להט"בים במרחב הציבורי, הצתת דגלי גאווה, אפליית להט"בים בבתי עסק ועוד. לפי דו"ח של האגודה למען הלהט"ב, ב-2023 נרשמה עלייה של 127% באלימות כלפי להט"בים. במיוחד ניכרת עלייה מדאיגה בהסתה נגד טרנסים, שהפכה – כמו במקומות אחרים בעולם – ליעד העיקרי של אלימות להט"בופובית.

איום משמעותי נוסף על מעמדה של הקהילה הגאה הוא ההפיכה המשטרית שמקדמת הממשלה: שורה של חוקים והחלטות שמטרתם להחליש את מערכת המשפט ולפרק את מנגנוני הפיקוח על הרשות המבצעת. צעדים אלה, שמזכירים תהליכים שהפכו בשנים האחרונות מדינות כמו הונגריה ופולין לדמוקרטיות חלולות, עוררו מחאה חסרת תקדים, שהוציאה מאות אלפי אזרחים לרחובות כמעט מדי שבוע בין ינואר לאוקטובר 2023.

טבח 7 באוקטובר והמלחמה שהגיעה בעקבותיו שינו את סדר היום הפוליטי בן לילה. המחאה נגד הממשלה התפוגגה, ואת מקומה תפסה אווירת חירום שהשתיקה כל ביקורת והתנגדות. הקהילה הגאה, שאך לפני רגע היתה שקועה במאבק נחוש נגד המשטר, התגייסה עתה למלחמתו ואימצה ברובה את השיח הפטריוטי והמיליטריסטי שהשתלט על הזירה הציבורית.

השילוב בין הלהט"בופוביה הבוטה של הממשלה למאמציה להחליש את מערכת המשפט –אחד מהגופים העיקריים שהגנו על זכויות הקהילה במשך השנים – הוביל להט"בים רבים לחזית המאבק, ודגלי גאווה הפכו למאפיין בולט בהפגנות. ההבנה שלהט"בים יהיו בין הנפגעים הראשונים של ההפיכה הנכיחה את הקשר, שכמעט ונשכח בעשורים האחרונים, בין זכויות להט"ב לזכויות אדם בכלל, והובילה ארגונים להט"ביים לפעול לראשונה מזה זמן רב בנושאים שחורגים מהתחום הצר של זכויות הקהילה.

טבח 7 באוקטובר והמלחמה שהגיעה בעקבותיו שינו את סדר היום הפוליטי בן לילה. המחאה נגד הממשלה התפוגגה, ואת מקומה תפסה אווירת חירום שהשתיקה כל ביקורת והתנגדות. הקהילה הגאה, שאך לפני רגע היתה שקועה במאבק נחוש נגד המשטר, התגייסה עתה למלחמתו ואימצה ברובה את השיח הפטריוטי והמיליטריסטי שהשתלט על הזירה הציבורית.

ההקצנה הלאומנית והתחזקות השיח האנטי-פרוגרסיבי בישראל העצימו קולות מתוך הקהילה שמיישרים קו עם הימין הפופוליסטי ומבקשים להתנער מכל ביטוי של חריגה פוליטית או מגדרית. בין השאר נשמעים יותר ויותר קולות, בעיקר של הומואים, המבקשים להתפרק מהסולידריות הקהילתית, להיבדל מאקטיביסטים רדיקלים וקווירים ומהקהילה הטרנסית, ולסמן את עצמם כהומואים "נורמלים" – שתורמים למדינה ואינם מערערים על הסדר הקיים.

אין זה מקרה שההישג העיקרי שרשמה הקהילה בתקופה הזאת קשור לתרומתה למאמץ המלחמתי: בנובמבר 2023 עבר חוק שמכיר בבני ובבנות זוג של חיילים להט"בים שנפלו, ומעניק להם קצבה וזכויות כמו של בני זוג הטרוסקסואלים. מנגד, הביקורת על פשעיה של ישראל בעזה זוהתה בתקשורת המקומית עם "ווקיסטים" ו"פרוגרסיבים", ובהתאם לכך התגובות לביקורת התאפיינו לעתים קרובות בסגנון טרנספובי ובלעג לסממנים קוויריים. כך התעצמה ההבחנה הוותיקה בין "הומו טוב" ל"קוויר רע", שמחלישה את הסולידריות הפנים-קהילתית ומשרתת את האג'נדה השמרנית וההומופובית של הימין.

על רקע התחזקות הלאומנות והלהט"בופוביה, ואל מול ממשלת ימין קיצוני שדורסת זכויות אדם ברגל גסה, מסתמן שההישגים של העשורים האחרונים נשענים על קרקע פחות יציבה מכפי שהיה נדמה. השנתיים האחרונות שימשו כתזכורת עגומה לכך שההתקבלות של קהילת הלהט"ב מותנית בנכונותה להיטמע, להפגין נאמנות למדינה ולשמש כעלה תאנה שמאפשר את הצגתה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית. לנוכח הטבח והחורבן בעזה – הסירוב לשתף פעולה נהפך לחובה מוסרית.